לפני כמה שנים קיבלתי טלפון בשעת ערב מאוחרת מאישה שלא הכרתי. "את לא מכירה אותי, אבל אני צריכה את עזרתך, אין לי יותר למי לפנות", אמרה לי בקול חנוק. "יש לי חמישה ילדים. יצאנו לפני כמה ימים ממקלט לנשים מוכות, ואני מפחדת על החיים שלנו".
"פנית למשטרה? לרווחה?" שאלתי אותה. "כולם מכירים את הסיפור שלנו", היא ענתה בהחלטיות. "אבל אין להם מה להציע לנו חוץ ממקלט, ואנחנו לא יכולים להישאר שם לנצח. עברנו עיר, אנחנו אמורים להתחיל מחדש פה, אבל אני יודעת שהוא ימצא אותנו, וזה לא ייקח הרבה זמן. אני צריכה עזרה כדי שלא נמות".
כשניגשתי לחקור את הסיפור, היה לי קשה לקבל את זה שאישה וילדים שנמצאים בכזו סכנה נותרים ללא הגנה, אבל המסמכים ששלחה לי דיברו בעד עצמם. מסיכומי ביקור בבתי חולים ועד לחוות דעת פסיכיאטריות שמצביעות על פגיעה פיזית בילדים - סימני אזהרה שכתובים בדם, ומערכת עיוורת שלא רואה אותם. באחד הראיונות שניהלנו היא ביקשה לוודא שהשיחה מוקלטת. "למה?", שאלתי אותה. "אם הוא ירצח אותי לפחות שתהיה עדות, שידעו שהכתובת הייתה על הקיר", ענתה.
הלוויתן של מנאר וחדרה חג'אג' בספטמבר האחרון
(צילום: נדב אבס)
זהו לא סיפור נקודתי, וזו לא תופעה קטנה ושולית. ההערכה היא שמאות אלפי משפחות בישראל חיות כיום במעגל האלימות. חלק מהנשים נמצאות תחת סכנה ממשית לחייהן, רבות מהן איבדו אמון במערכת, מרגישות שקופות ונבגדות וממשיכות לאגור צלקות וכאב בזמן שלמדינת ישראל אין כיום מספיק כלים לסייע להן.
במהלך השבועיים האחרונים פרסמנו סדרת כתבות לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים שמצוין היום ברחבי העולם, שהמסר שלה לא משתמע לשתי פנים: למרות השיח הענף והמודעות הציבורית שעלתה סביב התופעה, למרות שנשים יותר ערות לסימנים ויש להן כלים משמעותיים יותר לזהות את עצמן בסכנה - מדינת ישראל ממשיכה לקבל בלתי מספיק בטיפול שלה באלימות במשפחה.
זה לא ייתכן שבשנת 2022 אנשי מקצוע שנמצאים במגע עם ילדים ונוער עדיין לא עוברים הכשרה מסודרת לזיהוי מצבי מצוקה, שילדים שעוברים שבעת מדורי גהינום בבית שלהם, במקום שאמור להיות הכי בטוח עבורם, מגיעים במשך שנים בכל יום לבית הספר מבלי שאף אחד יזהה את המצוקה שלהם ויושיט יד לעזרה.
יום הולדתה האחרון של יעל בן אברהם, שנרצחה בבוקר יום הבחירות
זה לא ייתכן שבישראל היום הדרך היחידה להגן על אישה שנמצאת בסכנה היא לתת לה צו הגנה או לשלוח אותה למקלט. לאלץ אותה לבחור בין להסתפק בדף נייר ולקוות שיגן עליה, או לעקור את עצמה ואת הילדים שלה מהחיים שלהם - לעזוב את הבית, העבודה, מסגרות החינוך, החברים והמשפחה, כדי לגור בחדר קטן עם משפחות נוספות ולקוות שעד שיצאו אותו אדם שממנו הם בורחים כבר לא יהווה סכנה. ואיך זה אמור לקרות כשמסגרות השיקום לגברים אלימים עדיין כל כך דלות? כשהחוק שהיה אמור לחייב אותם בתהליך הזה נכנס לתוקף, אבל לא מיושם בשטח?
זה לא ייתכן שהתחום הזה, שפוגע ומצלק כל כך הרבה משפחות, ממשיך להידחק לשוליים. 18 נשים נרצחו מאז תחילת השנה, אחת מהן בבוקר יום הבחירות לכנסת ה-25, והשתיקה מצד חברי הקואליציה הנכנסת בנושא רועמת. התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה עדיין מתוקצבת בחוסר של 100 מיליון שקלים, המענים בשטח רחוקים מלהספיק, החקיקה בנושא עומדת במקום ואוזלת היד ממשיכה לעלות בחיי אדם: 20 נשים בממוצע נרצחות בישראל מדי שנה. את חלקן היה ניתן להציל. תסתכלו לכל אחת מהן בעיניים ותשאלו את עצמכם: מה אתם מתכננים לעשות כדי למנוע את הרצח הבא?
במקרה שאישה בסביבתכם נמצאת במערכת יחסים אלימה, הפנו אותה או התקשרו בעצמכם לקו החירום של משרד הרווחה בטלפון 118 או 077-9208560. המוקד מאויש במשך 24 שעות ביממה ומעניק שירות בעברית, ערבית, רוסית ואמהרית.
