בסוף השבוע אירע חיסול בתל-אביב ליד הקריה. לא, לא של גורם ביטחוני, של אזרח ערבי מלוד שנקלע, כמו רבים מאיתנו בחברה הערבית, לסכסוך בין ארגוני פשיעה. האירוע עבר מתחת לרדאר בגלל סדר היום העמוס, אבל רק במקרה נפגע אזרח אחד ולא רבים אחרים.
הציבור הרחב שומע לא מעט על הפשיעה בחברה הערבית, הרבה בזכות הסיקור העקבי של גופי תקשורת כמו ynet ו"ידיעות אחרונות". אבל הציבור שומע בעיקר על קצה הקרחון, על מספר הנרצחים הגבוה, שכבר עבר את מספר הנרצחים בתקופה הזו בשנה שעברה. מה עם כל הפצועים, נפגעי הטראומה, המשפחות השכולות? הבנים והבנות של הנרצחים, בנות הזוג והאימהות שלהם? מה עם היישובים הערביים, שבחלק מהם נשמעים קולות ירי כמעט מדי לילה, ולאחרונה גם במהלך היום?
כשמתבצע רצח על-ידי ארגון פשע, לא נגמר הסכסוך בין מי שלקח הלוואה בשוק האפור לבין ארגוני הפשע שמנהלים אותו. ההפך. אנחנו, בחברה הערבית, כבר יכולים לסמן מי יהיה הבא בתור. הרבה פעמים זה דווקא בן המשפחה המבוסס כלכלית, שיש לו יכולת לכאורה להחזיר את ההלוואה שלקח בן משפחתו. וכך, למרות שאין לו נגיעה כלשהי להלוואה שלקח אותו בן דוד רחוק, הוא חי על זמן שאול. הוא יודע שיגיעו אליו, שינסו לפגוע בו שוב ושוב עד שיצליחו. ככה רובנו חיים בחברה הערבית, בתחושה שכולנו על זמן שאול.
אתם בטח שואלים: אם כולם יודעים, מה המשטרה עושה? ובכן, כנראה שלא תפתיע אתכם התשובה: כמעט כלום. זה מתחיל בשיעור פענוח נמוך, 13%, של מקרי הרצח, כלומר 87% מתיקי הרצח לא מפוענחים. מאחורי כל תיק שלא מפוענח עומד רוצח שמסתובב חופשי לרצוח שוב, ועומדת משפחה שכולה שמעליה ענן שחור של חוסר ודאות: האם הנרצח היה חבר בארגון פשע? האם הוא לקח הלוואה? האם הוא לא הצליח לכסות הלוואה של בן משפחה אחר? מה זה אומר על החשיבות של החברה הערבית בעיני המשטרה והמשרד לביטחון פנים כשאחוזי הפענוח כל כך נמוכים?
אקדח שמונח במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. נשק שמחולק לאזרחים כמעט ללא בקרה ופיקוח פוגע בסופו של דבר באזרחים, בעיקר בנשים, והוא מגיע אל ארגוני הפשיעה בחברה הערבית
זה ממשיך בכלי הנשק הרבים שהשר לביטחון לאומי בן גביר מחלק עכשיו לכל מי שרוצה. כולנו יודעים שאקדח שמונח במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. נשק שמחולק לאזרחים כמעט ללא בקרה ופיקוח פוגע בסופו של דבר באזרחים, בעיקר בנשים, והוא מגיע אל ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. וככה, באופן פרדוקסלי, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מחלק נשק לארגוני הפשיעה בחברה הערבית. אבל אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה.
וזה מגיע גם לעובדה שהמשטרה יודעת על אלה שמאוימים על-ידי ארגוני הפשיעה ולא עושה דבר כדי להגן עליהם. איך מרגיש אזרח שיודע שהוא הבא בתור, שיודע שהוא חי בתוך רולטה רוסית, שכל רגע עלול להגיע הקליע שיהרוג אותו? איך אפשר להמשיך בכלל לחיות ככה, מיום ליום? זה כנראה גם לא ממש מעניין את השר שאחראי לביטחון האזרחים, וכל מה שמעסיק אותו הוא מתי הוא יעלה שוב להר הבית.
לפעמים עיתונאים יהודים שואלים ראשי רשויות ערביות מה הם עושים כדי להיאבק בפשיעה, שאלה שלא נשאלת כשמדובר בראשי ערים יהודיות - שגם בהן הפשיעה עולה מאוד בחודשים האחרונים. התשובה היא שאם יש מישהו שמנסה להיאבק בפשיעה אלה ראשי הרשויות ומטה המאבק בפשיעה של ועד ראשי הרשויות הערביות. אבל צריך לומר בקול ברור: מי שאחראית לביטחון האזרחים הערבים בישראל היא המדינה. ויותר ויותר יש לנו, אזרחי המדינה הערבים, תחושה שלא רק שהופקרנו - אלא שמדובר במדיניות מכוונת. אולי הפעם, כשהחיסול אירע ממש בלב תל-אביב, השר והמשטרה יתעוררו. אבל האמת היא, שכולנו יודעים שזה כנראה לא יקרה.
פידא שחאדה היא רכזת קואליציית "נשים נגד נשק"
