מעט מאוד זיכרונות נותרו לי מתקופת לימודיי בבית הספר לרפואה והרוב נסובים על חוויות אישיות רגשיות. את מרבית התכנים המקצועיים הספקתי לשכוח ורבים מהם כבר לא מעודכנים ולא רלוונטיים. זיכרון שנותר חקוק עמוק במוחי הוא של המרצים מדקלמים את המנטרה החוזרת שלפיה הרפואה הפנימית היא המלכה הבלתי מעורערת של התחום. היא המרכז, היא השלטת, ממנה הכל מתחיל ונגמר, היא הסמן הימני, מוליכת המחנה, ורק על פיה יישק דבר.
אחוז התלהבות וחדור מוטיבציה הגעתי לראשונה לממלכה הפנימית בשנה הרביעית ומהר מאוד נוכחתי להבין שאני והפנימית לא נועדנו זה לזו. לא התעורר בנו הניצוץ המיוחל ולכן נפרדנו כידידים והלכנו איש לדרכו. מאז עשיתי כל מאמץ להדיר את רגליי מהממלכה. במקביל הערצתי את חבריי שהחליטו להתמחות ברפואה פנימית, ועוד יותר את אלו שבגמר ההתמחות החליטו להישבע לה אמונים ולהקדיש לה את חייהם המקצועיים.
במהלך השנים שמעתי שהמלכה לא בקו הבריאות והממלכה מתייבשת והולכת. אחת לתקופה עלה לשידור באמצעי התקשורת נתין נאמן זה או אחר והלין על היעדר אמצעים, הרעה בתנאים ועל כך שחולים משלמים בבריאותם ולעיתים אף בחייהם כתוצאה מתקצוב לא הולם. אני, כנתין של ממלכה אחרת, הקשבתי רוב קשב, הנהנתי לעצמי בהסכמה, לעיתים אף חשבתי שאין הדבר ראוי במדינה שמחשיבה עצמה למפותחת, ולאחר כמה דקות מצאתי עצמי ממשיך בחיי ובצרותי, עוצם עיניי ונבלע להבטחות החוזרות שקיימות תוכניות, התקצוב בפתח ושאם רק נחכה קצת – העתיד יהיה ורוד.
לאחרונה נקראתי במפתיע לפגוש את המלכה אחרי שנים רבות של ניתוק, והפעם לא כסטודנט ולא כרופא, אלא כבנה של אימי, שאותה ליוויתי במהלך מחלה קשה. נדהמתי (לא באמת) לגלות מלכה כחושה, שדופה ומורעבת, כולה עור ועצמות. הכתר נשכח מזמן. הממלכה יבשה ופרט לכמה פינות ירוקות מצהיבות פשט בה שיממון. מצאתי נתינים מתוסכלים ומותשים, כולם בעלי רצון טוב לעזור, אלא ששנים של בצורת הפכו רבים מהם לכנועים, ממורמרים וחלקם אף אדישים למצב.
מצאתי צוות רפואי ופרא-רפואי שעובד במסירות מסביב לשעון במערכת שלעיתים נדמה שעושה כל שביכולתה למנוע החלמה מהמטופלים. כיצד ייתכן שעדיין מאושפזים שלושה חולים מוחלשים בחדר אחד כמו סרדינים בקופסה - המרחק ביניהם אינו עולה על מטר - כשידוע שסביבה שכזו מזמינה זיהומים צולבים (זיהומים העוברים ממטופל למטופל או מסביבת המטופל) ובוודאי שאינה מאפשרת מנוחה, שינה טובה וריפוי? איך ייתכן שבמרחק כמה קומות משם נמצאים חדרים פרטיים ליולדות עם נרות ריחניים, ובמחלקה הפנימית נדחסים חולים בני 70, 80 ו-90 שזקוקים למנוחה ולשינה טובה ולמינימום הפרעות?
הפגנת המתמחים בתל אביב, יולי האחרון
(צילום: מרשם)
כיצד ייתכן ששתי עובדות כוח עזר יתנו מענה למחלקה שלמה, כולל החלפת חיתולים, שינויי תנוחה, החלפת מצעים ומקלחות? במצב שכזה מטופלים יחכו זמן בלתי סביר, מתבוססים בצואה של עצמם ובאומללות שלא תיאמן; פצעי לחץ יתפתחו וזיהומים צולבים ישגשגו. כיצד ייתכן שחולים שאינם מסוגלים לאכול בכוחות עצמם יתבוננו במגש מולם ללא יכולת להזין עצמם? למערכת המורעבת אין די כוח אדם להאכיל.
רבים מהחולים זקוקים לפיזיותרפיה אינטנסיבית על מנת להחזיר לעצמם יכולות שאבדו בזמן מחלתם. אימי זכתה להכיר פיזיותרפיסט מקסים וחדור מוטיבציה שכל מפגש עימו ללא ספק קידם אותה. אולם 10 דקות ביום במקרה הטוב אינן מספיקות, והפסקה של פיזיותרפיה הפעלתית במהלך סופי השבוע אינה מתקבלת על הדעת (האם הריפוי נפסק כי שבת?).
בסביבת עבודה שבה אחות בודדת אחראית על כל כך הרבה חולים, תרופות לא יינתנו בזמן, טעויות במתן תרופות ימשיכו לקרות, חולים שמצבם החמיר במהלך השהייה במחלקה לא יאותרו וזיהומים צולבים ימשיכו לחגוג. רופא תורן וסטאז'ר אחד אמונים על מחלקה שלמה לבדם במשך מרבית שעות היממה.
בסביבת עבודה שכזאת לא ניתן לעשות רפואה טובה. במקרה הטוב לכבות שריפות. סביבת עבודה שכזו מזמינה טעויות ומקדשת בינוניות. לא ייתכן ובלתי נסבל שבתקופתנו יצאו חולים מאשפוז כשעורם מלא חבורות ושטפי דם כתוצאה מניסיונות חוזרים של לקיחת דם או הכנסת עירויים. האמצעים הטכנולוגיים קיימים וכל שנותר הוא להכשיר כוח אדם מיומן שזה תפקידו. כמובן שבסביבה מורעבת וצמאה פתרון כה בסיסי יונח בתחתית הרשימה והמטופלים ימשיכו לצאת מאשפוז כשעורם פצוע כאילו חזרו זה עתה משדה הקרב.
(צילום: סטס קופולו)
היריעה קצרה מלהכיל, והדוגמאות לרעבונה של המערכת הרפואית בכלל, ושל המחלקות הפנימיות בפרט, יכולות למלא מגילות. אין רופא פנימאי שלא יכול בקלות בלתי נסבלת לכתוב את ספר ההמשך ל"בית האלוהים" של סמיואל שם. בסופו של יום המערכת צמאה למשאבים והחולים המוחלשים הם אלה המשלמים את המחיר. היום אלו הורינו, מחר נזומן אנחנו לפגוש את המלכה ובהמשך ילדינו. מרביתנו לא נימלט ממנה.
מגיע למלכת הרפואה שיושב לה הכתר ומגיע להורינו לקבל רפואה אנושית וטובה יותר. אימי יצאה מהאשפוז בשן ועין הודות לצוות מסור, השגחה צמודה ולמרות מערכת מורעבת שנשענת באופן מלא על ההון האנושי ומנצלת אותו עד כלות. ההבטחות לעתיד טוב יותר ימשיכו להישמע מבלי להתממש ומרביתנו נמשיך לעצום עיניים עד שנזומן לממלכה.
ובינתיים, כמה עצות ידידותיות:
1. אם יקירכם סובל ממגבלה פיזית, נפשית או קוגניטיבית, ואינו מסוגל לדאוג לעצמו, אל תעזבו אותו אף לא לדקה. אף אחד לא ידאג לו כמוכם.
2. כשם שחוק חינוך חובה חינם עולה כסף רב בימינו, כך גם אשפוז עלול להיות כרוך בהוצאות נלוות מרובות. חסכו ליום סגריר.
3. הציעו את עזרתכם לצוות המטפל. הם מעטים, שחוקים ומנוצלים על ידי המערכת המורעבת. אם אתם לא יכולים לעזור - נסו לפרגן לצוות במילה טובה ולגלות הבנה לקשיים.
4. דרשו לקבל מידע באשר למצבכם הרפואי או מצב יקירכם, התוכניות הטיפוליות והאופציות השונות. זוהי זכות בסיסית. אם אינכם מרוצים או סבורים שנגרם לכם עוול, פנו למנהל המחלקה או האחות הראשית, ואם לא די בכך פנו לדוברות בית החולים ולהנהלה.
5. תמיד, תמיד, תמיד זכרו לשטוף ידיים ולשמור על סביבת מטופל נקייה. דאגו לכך שכל מי שבא במגע עם יקירכם ישטוף ידיים אף הוא. מעטות ההתערבויות הרפואיות שהוכחו כיעילות ומצילות חיים כמו שטיפת ידיים פשוטה.
הלב שלי מייחל שהדברים שכתבתי יציתו את הפתיל שיוביל לפיצוץ הכה מתבקש בהתייחסות למחלקות הפנימיות, אבל הראש שלי מבין שהבטחות ריקות מתוכן ימשיכו להינתן ושהסיכוי לשינוי נמוך. בברכת בריאות איתנה לכולם והצלחה רבה במפגשכם הבא עם מלכת הרפואה.
- ד"ר איתי איילון הוא רופא טיפול נמרץ בבית החולים לילדים "דנה דואק", איכילוב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
