אתי אנקרי ביטלה הופעה כיוון שלא היה ברור שיהיה גיבוי משפטי לרצונה להתיר כניסה לנשים בלבד. האם חיוב זמרת לאפשר כניסה לגברים לא מבטא תפיסה דוגמטית של שוויון, פגיעה באוטונומיה של נשים בשם הפמיניזם, קל וחומר של נשים חרדיות שבשנים האחרונות משגשגות בתחומי פעילויות שבעבר נעדרו מהן, כמו יצירה אמנותית וצריכת תרבות? למה למהר לאסור ולא לאפשר לשינויים האורגניים לקרות בקצב שלהם ומבפנים?
אני אוהבת את שירתה של אנקרי. ניכר שהדיוק והאמת חשובים לה, גם אם הם כרוכים בחשיפה ובכאב. אני מייחלת שהיא תקרא את דבריי באותה רוח, כדיבור של אמת, גם אם מתוך כאב.
החוק מתייחס בחשדנות להפרדה. סימון הבדלים, כשהוא לא רלוונטי, מעמיק תפיסות סטריאוטיפיות כלפי מזרחים, ערבים, נשים ועוד. המשפט הישראלי מכיר בחריגים שבהם ההפרדה מותרת. למשל, תפילה היא פעילות המצויה בליבת הפרקטיקה הדתית, והפרדה בתפילה מוגנת מכוח חופש הדת והפולחן. רחצה פומבית כרוכה בחשיפת הגוף, והוכרה גם היא כחריג מותר.
השפעות ההפרדה לא עוצרות בקהילות הדתיות, אלא פוגעות בנשים בחברה הכללית, כמו מרצות באקדמיה שאינן מורשות ללמד בכיתות גברים, או נשים שאמבולנס מסרב לפנותן כי לבושן לא צנוע (מקרה אמיתי). עיקר הנזק שבהפרדה הוא בהיותה תזכורת תמידית שנשים וגברים הם שונים באופן עמוק, ושהשוני הזה מצדיק יחס שונה. לכאורה, מדובר ב"נפרדות אך שוות". למעשה, אף הפרדה מאלה שנתקלנו בהן בישראל בשנים האחרונות לא התקיימה בתנאים שווים לנשים ולגברים. לנשים הוקצו מעברים צרים יותר, פחות מלגות, זווית ראיה רחוקה מהבמה וקורסי הכשרה שנפתחים, אם בכלל, רק אחרי שנפתחו לגברים.
הטענה שיש לתת לזמן לעשות את שלו כך שנשים דתיות יבססו את מעמדן בקצב שמתאים להן ולקהילתן היא מתעתעת. בפועל - מעגלי ההפרדה מתרבים והולכים
אך עניינינו לא באירוע בהפרדה, אלא באירוע למין אחד. הספקת שירותים או קיום אירועים לגברים בלבד הם במובהק אפליה אסורה של נשים. אך באירועים לנשים בלבד, דומה שמרכז הכובד איננו אפליית גברים, אלא יצירת מרחב חופשי ומאפשר לנשים. בבחינת "חדר משלהן". החוק בישראל מאפשר פעילות לבני קבוצה מובחנת שאינה למטרת רווח ולא נוגדת את מטרת החוק. כך, קבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית תהיה חוקית, אך מסיבת ריקודים לאשכנזים ולאשכנזיות בלבד תהיה אסורה.
השאלה עד כמה חופשיים ספקי שירותים ומוצרים למנוע שירות בהתאם לאמונתם הדתית היא סוגייה משפטית רוחשת בישראל ובעולם. האם בית דפוס בבעלות דתית רשאי לסרב להדפיס ברושור שתכניו גאווה להט"בית? טענה זו נדחתה לאחרונה בערכאות, ובצדק. קבלתה הייתה פוגעת בשוויון ובחירות הפרט, ובכלל באופייה של החברה הישראלית. נשים, ערבים או להט"בים יצטרכו לבדוק לפני כניסה לחנות או הזמנת שירות אם העסק מוכן לשרתם.
על רקע המתרחש בישראל בשנים האחרונות, גם אם אפשר להצדיק מופע לנשים בלבד כמעין העדפה מתקנת, סביר שהדבר יהווה תקדים מסוכן להצדקת פעילויות לגברים בלבד. לראיה, המימון הציבורי לאירועי פנאי והשתלמויות רק לגברים עולה בהרבה על המימון של אירועים מקבילים לנשים.
חרף הקושי, במבט לטווח ארוך על צביונה של החברה הישראלית, אין להכיר בחופש שעניינו סילוק קבוצות מסוימות מהמרחב. זה כולל החופש של אמן, או כל ספק שירות, להגדיר מי הקהל שהוא מוכן שייהנה מאמנותו או מאומנותו.
צילום: דורון חובבהטענה שיש לתת לזמן לעשות את שלו כך שנשים דתיות יבססו את מעמדן בקצב שמתאים להן ולקהילתן בלי התערבות מבחוץ היא טענה מושכת אך מתעתעת. במקום שההפרדה תוסר בהדרגה כדי לאפשר שילוב מלא של דתיות ודתיים, חרדיות וחרדים בחברה הכללית, בפועל מעגלי ההפרדה מתרבים והולכים לציבורים ולמרחבים נוספים.
ההפרדה וההדרה פוגעות כבר עכשיו בישראלים ובישראליות מחוץ לקהילות הדתיות. אם יתמסד ההיתר לספק שירותים ולקיים אירועים המדירים קבוצות מסוימות, גם הנשים הדתיות עלולות לגלות שכשיגיע הזמן המתאים מבחינתן להסיר מחיצות, זה יהיה מאוחר מדי.
- ד"ר יופי תירוש היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 11:41, 20.06.21
