7 צפייה בגלריה
"במקום למצוא עבודה, הנשים נדרשות להתייצב לדיונים". בית המשפט לענייני משפחה
(צילום: גיל יוחנן)
כשרחל (שם בדוי), אם לשישה, נפרדה מבן זוגה האלים לפני עשר שנים, היא האמינה שהיא וילדיה יוצאים לדרך חדשה, שהם יכולים סוף־סוף להשאיר את הגיהינום שבו חיו מאחוריהם. "בסופו של דבר", היא אומרת בכאב, "הילדים שלי נפגעו יותר מהתהליך המשפטי שהגרוש שלי העביר אותנו מאשר מהאלימות הפיזית שהוא הפעיל כלפיהם".
החיים אחרי הגירושים הפכו עבור רחל למאבק מתמיד, לופ אינסופי שבן זוגה המשיך לגרור אותה אליו, פעם אחר פעם. "אחרי שהוא כבר ויתר על הילדים ונעלם מחייהם למשך שנה, הוא שוב מגיש בקשה לראות אותם", היא מספרת, "כדי להילחם בזה את חייבת לשכור עורך דין, ובינתיים נלחמת להאכיל את הילדים למרות שהוא לא משלם לי מזונות, ומהעבודה פוטרתי כי ברחתי למקלט לנשים מוכות. וכל הזמן הזה אני מתנהלת במקביל מול בית המשפט לענייני משפחה, מול הרווחה, המשטרה, הפרקליטות. איך אפשר לנהל חיים ככה?"
שלא לדבר על הנזק הנפשי.
"אני מתמודדת עם פוסט־טראומה. יודעת שהוא יכול להמשיך להתעלל בי ובילדים שלי באמצעות המערכת. במקום לשקם את החיים שלי ושל הילדים, נאלצתי לנהל הליכים ולהוציא עליהם המון כסף. וגם כשאת סוף־סוף זוכה בהכרה - אין אכיפה. גם כשאת מגיעה להישגים משפטיים, זה רק על הנייר. מה עוזר צו הרחקה שאיש לא אוכף? לא רק שזה לא מרתיע – זה מתמרץ אותו להמשיך להפר את הצו ולסכן אותך. והוא משתמש במערכת כדי להמשיך להתעלל בך. את הולכת שוב למשטרה, את צריכה לרדוף אחרי הרווחה שתעזור לך להחזיר את הילדים, אחרי שהוא לקח אותם בניגוד לצו ההרחקה. טראומה רודפת טראומה".
רחל לא לבד. יותר ויותר נשים שעברו התעללות מבן זוגן ובחרו לעזוב, מגלות בדרך הקשה שהגיהינום לא מאחוריהן, להפך. "הנשק הכי יעיל למתעלל הוא בתי המשפט לענייני משפחה", אומרת עו"ד אפרת פודם, מנהלת מערך הקליניקות "משנה" בפקולטה למשפטים במכללה למינהל, וחוקרת בתחומי משפט וחברה, "ברגע שיש ילדים משותפים, אפשר לפנות בבקשות כל שני וחמישי; הילד ייסע או לא ייסע לחופשה בחו"ל, תקבלי או לא תקבלי מזונות, הילד יקבל או לא יקבל טיפול רגשי או רפואי. אפשר להביא את האישה לבית המשפט כל יומיים על משהו. לערב את המשטרה ואת הרווחה, להכפיש את שמה גם במקום העבודה שלה ובעצם להמשיך לשלוט בה ולהתעלל בה בדרך הזו".
בתי המשפט לענייני משפחה הם המערכת שמטפלת בסוגיות המשפטיות הנגזרות מהסכם גירושים - ענייני הפרידה עצמם, חלוקת הרכוש המשותף ובמיוחד כל מה שקשור לענייני המשמורת על הילדים. כדי להגן על פרטיותם של הילדים, נערכים כל הדיונים מאחורי דלתיים סגורות, תחת איסור לפרסם שמות ופרטים מהדיונים. אלא שכפועל יוצא מכך, נוצר מצב של חוסר שקיפות והיעדר ביקורת ציבורית של מה שקורה בין כותלי בית המשפט. או כפי שנכתב בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה: "תחום דיני המשפחה נמצא בחשיכה יחסית לשאר התחומים הנידונים בבתי המשפט בישראל".
"כשאישה עוברת אלימות מצד בן זוגה, אנחנו אומרים לה, 'תשמיעי קול', 'תיפרדי'", ממשיכה עו"ד פודם, "אנחנו יוצאים מנקודת הנחה מוטעית שברגע שהיא נפרדת האלימות נגמרת, ולא מבינים אילו מופעי אלימות עוד מחכים לה".
במחקר חדש שערכה עו"ד פודם ועתיד להתפרסם בקרוב, היא משרטטת את המחירים הכבדים - פיזיים, נפשיים וכלכליים - שנשים משלמות כאשר הן נאלצות להתמודד עם אלימות משפטית שמפנים כלפיהן בני זוגן לשעבר. "המרואיינים שלי במחקר, נשים שורדות אלימות ועורכות ועורכי דין העוסקים בדיני משפחה, דיברו ממש על 'טרור משפטי'. על האופן שבו בחסות החוק המערכת שאמורה לדאוג לרווחתן הופכת להיות אלימה. יצאתי למחקר מתוך מטרה להראות שתחושת התסכול שלי, כמי שניהלה את מרכז תמורה (המרכז המשפטי לקידום שוויון - נ"ב) ולמעלה מעשור מנחה את הקליניקה לקידום שוויון במכללה למינהל – לא ייחודית, אלא חלק מתופעה רחבה יותר. התוצאות במחקר היו מובהקות והוכיחו שצדקתי. בסופו של דבר חלק מהנשים נשברות, מרימות ידיים ובסוף הן גם עלולות לאבד את הילדים שלהן. אנחנו בטוחים שאם הפרידה עברה בשלום, והאישה נותרה בחיים, הסיוט נגמר. המחקר מבקש להדגיש עד כמה לעיתים זוהי רק ההתחלה".
× × ×
"אז פחדתי מהאלימות הפיזית, היום אני מפחדת מהתביעות. התביעות האלה לא יפסיקו. זה בור ללא תחתית וגם אף אחד לא עוצר אותו. אני לא באמת יצאתי ממערכת היחסים הזאת, האלימות הפיזית הוחלפה באלימות משפטית או בדרכים אחרות לשליטה בי".
מיכל (שם בדוי), משתתפת במחקר
כבר מעל לשנתיים שאורה נאבקת בגרוש שלה בבית המשפט לענייני משפחה. הוא ניסה לקחת ממנה את ילדיהם המשותפים ולצייר אותה בפני בית המשפט כ"משוגעת" וכ"חולת נפש" לדבריה, רק מפני "שאני מתמודדת עם פוסט־טראומה מורכבת". אחרי תלונות שהוגשו למשטרה וראיות שהוגשו לבית המשפט בנוגע לאלימות האב כלפי הילדים, קבעה שופטת בית המשפט לענייני משפחה שהילדים יתגוררו אצל אמם. אלא שאז האב הפר את ההחלטה, ובמשך חודשים ארוכים השאיר בחזקתו את אחד הילדים. הרחק מאמו ומאחיו, הרחק מבית הספר שבו הוא לומד. "הגוף שלי מת מבפנים", משחזרת אורה בקול כבוי, "אני מרגישה שיש לי בבטן עובר מת ומקלפים לי את הרחם מבפנים".
במקום לסייע לאורה, הרשויות גילגלו את האחריות מגורם לגורם. משרד החינוך ראה בשני ההורים אחראים באותה המידה לאי־הבאת הילד למסגרת החינוכית אליה הוא רשום, ואיים על שניהם בנקיטת הליכים; משרד הרווחה הטיל את האחריות להחזיר את הילד לבית אמו על המשטרה; המשטרה גילגלה את האחריות אל הרווחה, והרווחה החזירה את הכדור לבית המשפט; בית המשפט נמנע מלהטיל סנקציות על האב שהפר את פסיקתו פעם אחר פעם – למעט קנס כספי אחד.
"אחד השוטרים אמר לי, 'אני מכיר את הסיפורים האלה לא מאתמול. ברגע שהשופטת תיתן לו אלף שקל קנס על כל יום שהוא לא מחזיר את הילד, תראי איך הוא חוזר אלייך בריצה'. זה כמובן לא קרה.
"החברה בוחרת לעצום עיניים", אומרת אורה, "להיות אמא במדינת ישראל במצב הזה, מול אלימות נפשית, מול גזלייטינג, מול רדיפה משפטית בלתי נפסקת, אלו ייסורים של אבל ואובדן בלתי נסבלים. זה להתגעגע לילד שלך ברמות של כאב שאי־אפשר לעמוד בו. זה לעמוד מול העולם כשאף אחד לא מאמין לך. את חייבת להגן על הילדים שלך מפני האלימות שלו כי אין אף אחד אחר שיגן עליהם – ואת הופכת להיות המטרה".
את המחקר שערכה במסגרת התזה שלה, בהנחיית ד"ר רותי לבנשטיין־לזר, בחרה עו"ד פודם למקד במקרים העוסקים באלימות במשפחה. "אלו מקרים שאנחנו תמיד אומרים לאישה, 'קומי, לכי, אל תסבלי'”, היא אומרת, "המקרים האלה אמורים להיות לכאורה קלים יותר למערכת, כי יש כבר תלונות על אלימות, יש סימנים כחולים, שהייה במקלט או אפילו בן זוג במאסר, אי־אפשר במקרים כאלה לומר, 'אנחנו נבחן אם האבא יסכים שהילד יקבל טיפול רגשי או לא' כאילו מדובר בסכסוך גירושים רגיל, מכוער ככל שיהיה. הנשים האלו נכנסות לבית המשפט לענייני משפחה עם נורת אזהרה דולקת, הגבר לא יכול פשוט לכבות אותה בכניסה. בשיח הציבורי אנחנו כל הזמן מסבירות עד כמה אלימות היא לא רק סימנים כחולים וכמה המציאות היא הרבה יותר מורכבת, אבל בהקשר של זיהוי אלימות משפטית והתמודדות איתה, אין מספיק קולות שיזעקו שמה שקורה בין כותלי בית המשפט פשוט לא תקין".
מה הכוונה ב”לא תקין”?
"הדלתיים הסגורות, העובדה שפסקי הדין אינם מפורסמים, מסייעת להתעללות הזאת ומונעת מאיתנו את האפשרות לבקר מה שקורה שם. אין שקיפות. הנשים האלו כבר ניצלו מן התופת שספגו בתוך התא המשפחתי, סיפורן יצא אל האור, אבל בדיוק בנקודה הקריטית הזו ממתינה להן הסכנה הטמונה באלימות מזן חדש, מתישה וסיזיפית לא פחות. ההגעה אל אולמות המשפט מאפשרת לא פעם לבן הזוג הפוגע - לעיתים מתוך כותלי הכלא - לייצר נתיב התעללות והתעמרות חדש. פנייה לערכאות השכם וערב, הגשת הליכי סרק, הגשת תביעות השתקה ועוד. התוצאה היא שימור מערכת היחסים הפוגענית בין הצדדים ושעתוק של ההתעללות - מהבית אל בית המשפט, מחדר המגורים או חדר המיטות לאולמות הדיונים".
בנוסף למחקר של עו”ד פודם, למערכת נודע על מקרים שבהם שופטי בית המשפט לענייני משפחה דורשים מהאישה להגיב בדחיפות על בקשות קנטרניות של האב, גם כשהן עומדות רגע לפני ניתוח חירום מציל חיים, או כשהן בעיצומם של טיפולים כימותרפיים. הן מחויבות לשלם הון על חוות דעת ממכונים פרטיים כיוון שהמדינה לא מממנת אותם, ונקנסות כאשר הן לא מסוגלות לעמוד בתשלומים.
× × ×
"גברים אלימים לא מפסיקים להיות אלימים, הם פשוט מחליפים, הם משתמשים במה שזמין להם. ברגע שהוא הבין שאני לא אחזור אליו, אז מתביעה של שלום בית הוא השתנה 180 מעלות והתחיל לירות לכל הכיוונים. זה אומר להעסיק אותך 24/7. את בסוג של מלחמת הישרדות".
יעל (שם בדוי), משתתפת במחקר
בשנת 2021, נמשכה העלייה בהיקף התלונות על שופטי בית המשפט לענייני משפחה. כך מציין שופט בית המשפט בדימוס, אורי שהם, נציב תלונות הציבור על השופטים בדוח העדכני שפורסם ביוני האחרון. בשנת 2021 הוגשו 210 תלונות נגד שופטים לענייני משפחה, לעומת 193 תלונות בשנת 2020 – גם בה נרשמה עלייה לעומת השנים הקודמות. הנציב מציין בדוח כי המידע בנושא הועבר אל הנהלת בתי המשפט לצורך "בחינת המשמעויות שיש לדבר והפקת המסקנות המתבקשות".
התלונות בדוח מלמדות על מכשולים ייחודיים שמאפיינים את התיקים בבתי המשפט לענייני משפחה, כמו "יחסים הטעונים רגשית", ו"המדיניות הנקוטה לפיה יש לנסות ככל שניתן להביא ליישוב הסכסוך בהסכמה". המדיניות הזו של בתי המשפט לענייני משפחה, גורמי הרווחה, החינוך והמשטרה רואה בפרידה תהליך של יישוב סכסוך. אלא שבמקרים רבים לא מדובר בסכסוך סימטרי, אלא בנשים ובילדים שהם קורבנות אלימות, ורק זקוקים להתנתקות מהמתעלל כדי להמשיך בחייהם.
"אלימות משפטית היא שימוש בבתי המשפט ובכספי הציבור, לרוב כדי להמשיך התעללות שכבר הייתה קיימת – על ידי ניסיונות בלתי פוסקים לתבוע או להאריך משפטים קיימים, וכך להישאר עם בן או בת הזוג בקשר", אומרת הפסיכולוגית הקלינית עינב יולביץ' שיזמה והקימה את "עוגן – פסיכולוגיות למען נפגעי יחסים נרקיסיסטיים־פסיכופתיים" עם הפסיכולוגית הקלינית חני לורנצי־אורן. "הורה פוגע הרבה פעמים משתמש בבית המשפט ובמריבות על הילדים כדי להישאר בנפש של האם או לנקום בה, כך שהילדים הופכים לכלי עבורם, וגם בתי המשפט הופכים בידיהם לכלי".
עד כמה זה נפוץ?
"קשה להעריך, אבל זה קורה הרבה פעמים בקשרים שבהם הייתה התעללות קודמת. פעמים רבות התעללות נפשית ולא בהכרח גם פיזית או מינית. ההתעללות המשפטית היא בעצם כשפוגע מנסה להמשיך את הקשר ולשלוט בנפגעת דרך בתי המשפט. ככל שבן הזוג המתעלל פגוע יותר רגשית – מידת ההרס שלו יותר גדולה. אחת הבעיות הגדולות היא שיש סחבת משפטית, ולא ניתן להגיע להבנות והסכמות עם אדם כזה. יש כאן אי־הבנה בסיסית: כיום מבקשים מההורים להגיע לתיאום הורי יחד או לשבת יחד להדרכת הורים. הבעיה היא שהמתעללים לא באמת רוצים לסיים את ההליך ולכן התיאום לא יעזור. פעמים רבות הם יעכבו את התיאום ההורי, וינסו לשנות סעיפים שונים על מנת להמשיך את הקשר. כמו כן, הבקשה לשבת עם הורה כזה להדרכת הורים משותפת, היא בעצם בקשה מהורה שחווה התעללות לשבת עם המתעלל שלו, דבר שמחריף את הטראומה. חשוב להבין שישנו פער פעמים רבות בין מה שהמתעלל מצהיר כלפי חוץ לבין מה שהוא עושה בפועל".
ענת מכנה את התקופה שלאחר גירושיה "מחול שדים מטורף". "התיק שלנו נסגר בבית המשפט לפני שנה, אחרי שנים של מאבקים בלתי אפשריים", היא מספרת, "בן זוגי היה אבא מתעלל וגבר אלים, וכשהחלטתי להתגרש ממנו - הוא החליט שיהרוס לי את החיים".
מתי החלה האלימות כלפייך?
"מיד אחרי החתונה. בהתחלה היא הייתה נפשית בלבד, וכשהתחלתי להתנגד, היא הפכה לאלימות פיזית, מינית וכלכלית. בחוץ הוא היה אומר, 'אשתי המדהימה, המוכשרת, היא עושה נפלאות', מחבק ומלטף אותי. בבית הוא היה אומר: 'את אפס. אף אחד לא יסתכל עלייך. תסתכלי על עצמך, מי את? את לא שווה כלום בלעדיי'.
"מיד אחרי החתונה. בהתחלה היא הייתה נפשית בלבד, וכשהתחלתי להתנגד, היא הפכה לאלימות פיזית, מינית וכלכלית. בחוץ הוא היה אומר, 'אשתי המדהימה, המוכשרת, היא עושה נפלאות', מחבק ומלטף אותי. בבית הוא היה אומר: 'את אפס. אף אחד לא יסתכל עלייך. תסתכלי על עצמך, מי את? את לא שווה כלום בלעדיי'.
"העונשים היו אונס. הוא היה יוצא לבלות, חוזר הביתה שיכור בשתיים־שלוש לפנות בוקר, מעיר את כל הבית, מדליק את האורות, ועכשיו הוא גם רוצה לשכב איתך. לא משנה אם את ישנה, אם את רוצה או לא. אני בוכה והוא ממשיך. כל קפה שהייתי קונה לעצמי בארומה היה גורר עונש של שתיקות. אם רשמתי את הילד לטיול שעולה כסף – חצי שנה הוא לא מדבר איתי. הוא מעביר לי מסרים רק דרך הילדים. 'תגידי לאמא שתעביר לי את המים'. הילדים פחדו ממנו פחד מוות".
רגע השבירה הגיע באירוע אחד, מחריד. "יום אחד הוא הרים עליי סכין, והבת שלי שהייתה עדה אמרה שאם אני לא אעשה לזה סוף – היא תעשה את זה. באותו יום החלטתי להגיש את תביעת הגירושים. בכתב ההגנה הוא מיד טען לניכור הורי והחלה סאגה שלמה".
המשמורת על הילדים נקבעה אצל האם, עם ביקורים סדירים אצל האב. "הילדים תמיד היו בקשר איתו. לא היה שום ניכור הורי. אבל מצאתי את עצמי מול עובדת סוציאלית שטוענת שאני אישה מנכרת. גם אחרי שסיפרתי לה את כל האלימות שעברתי, היא המליצה לבית המשפט על טיפולים להחזרת קשר. נשלחנו למכון גישור, בכפייה. במשך חצי שנה נאלצתי לשבת עם הגרוש האלים שלי באותו חדר".
וככה את מתנהלת שנים?
"כן. שתביני שכל הודעה ממנו או מבית המשפט את מחסירה שלוש שנים מהחיים. יש לך דפיקות לב. לוקח לך זמן להירגע ולנשום. ומאמינים לכל מה שהוא כותב כי הוא איש מכובד ואני סתם איזו אפס. את מבינה שאין לך למי לפנות. כל התשדירים המפוברקים של הרווחה, לפנות לקו החירום לעזרה במקרים של אלימות במשפחה, זה שטויות. האמהות האלו פונות, ואז מה? מאשימים אותן שהן ממציאות ממוחן הקודח סיפורי בדיה. במדינה שלנו, קשר הורה־ילד נמצא במעלה הראשונה – מעל מוגנות ילדים. גם אם ההורה אלים וגם אם הוא מסוכן מאוד. ברגע שהאמהות מתלוננות על אלימות מיד מאשימים אותן בניכור הורי ומאיימים לקחת מהן את הילדים".
גם אחרי שהתיק בבית המשפט לענייני משפחה נסגר סוף־סוף, השליטה של האב במשפחה לא נגמרה. "הוא לא מאפשר לילדה לעבור טיפולי שיניים. הוא לא מסכים לחדש לילדים את הדרכונים. לא מסכים להסיר את הבעלות מהרכב המשותף שאני קניתי. עד שהרמתי ידיים, אני כבר לא יכולה להילחם. התיק אולי נסגר, אבל אף אחד לא יפצה אותנו על שנים שבהן הואשמתי בניכור הורי שמעולם לא היה, ועל ההון שהוצאנו כדי לשרוד את התהליך המשפטי".
× × ×
"הכאוס והטרור שהוא יוצר זה עניין יומיומי. אמרתי לעובדת הסוציאלית: הוא אמנם לא פה, הוא מורחק מהבית. על הנייר אנחנו מוגנים, אבל הוא שולט בנו עדיין, אלימות וטרור יומיומיים"
חגית (שם בדוי)
"אלימות במשפחה היא תפוח אדמה לוהט – שיותר מדי גורמים מטפלים בו וזורקים אותו מאחד לשני", טוענת רחל, "עזבתי את בעלי אחרי אירוע אלימות מאוד קשה שבו הוא הכה גם את הילד, אנס אותי בברוטליות, נעל אותנו בבית והעלים את המפתח. הייתי משוכנעת שהוא עומד להרוג את כולנו".
כדי להגן על ילדיה על עצמה היא הוציאה צווי הרחקה מהגרוש שלה - אבל מהר מאוד גילתה כי הם לא מגינים עליהם כלל. "במשך קרוב לשנה הוא הפר צווי הרחקה על ימין ועל שמאל. הוא הפר צווים גם כשנקבעו מפגשים במרכז הקשר, ולמרות שהוכחתי כל הזמן אלימות כלפינו".
לדבריה של פודם קיים פער עצום בין התפיסה של הנשים שעוברות התעללות ועורכי הדין שמייצגים אותן את תופעת האלימות המשפטית, לבין האופן שבו בית המשפט, החוק והאקדמיה תופסים אותה. "במרחבי המשפט טרם ניתנה הדעת באופן מספק לתופעה ולהשלכותיה הקשות. הנשים ששוחחתי איתן משתפות במציאות אבסורדית, שגם מתוך המקלט לנשים מוכות היא נאלצת לנהל מאבקים משפטיים ממושכים. הן למעשה לא רואות הבדל בין האלימות הפיזית שעברו מהגרוש להתמודדות שלהן מולו בבית המשפט".
ראיינת גם עורכי דין רבים.
"זה היה חלק מאוד חשוב במחקר. לשוחח עם מגוון של עורכות ועורכי דין שמייצגים חתך סוציו־אקונומי מגוון - דתיים וחילונים, נשים וגברים, כאלה שנחשבים משכיני שלום או כאלה שידועים כלוחמניים יותר. אף אחד מהם לא הופתע מהמשגת התופעה כ'אלימות משפטית', אני זאת שהופתעתי עד כמה היא הייתה מוכרת להם ועד כמה הם כולם מזהים את הצורך לשלוט בכל אמצעי שיש, כחוט המקשר. אחד מעורכי הדין שראיינתי ומייצג בעיקר נשים במגזר החרדי אמר לי: "זה להראות ‘נשארתי בעל הבית למרות שאני כבר לא נשוי לך. אני לא יכול לצרוח עלייך בלילה קומי מהמיטה ותביאי לי כוס מים, אבל כן יכול להמשיך לשגע אותך’".
עו”ד דנה אייזנר־לביא, יועצת ראש העיר ראשון־לציון לקידום מעמד הנשים ומנהלת מרכז זכויות נשים עירוני, שהשתתפה גם היא במחקר, מדברת על החשיבות של מתן שם לתופעה: "האלימות המשפטית הולכת ומתרחבת, וחשוב שניתן לה שם כדי שאנשים יכירו אותה".
מהניסיון שלך, איך האלימות באה לידי ביטוי?
"למשל בתביעות סרק של אבות, גם כאשר בפועל הם בכלל לא בתמונה. הם מטריפים את האישה בבית המשפט. לרוב סביב כל מה שקשור לצרכים של הילדים. היבט נוסף הוא הנושא של האלימות אחרי הפרידה, שלגמרי מקבל את חסות החוק. בכל פעם שאישה מתלוננת על אלימות, הגבר טוען כי היא מנכרת, מרחיקה אותו מילדיו, וזה נחשב טיעון מנצח. המערכת המשפטית לא מתייחסת בצורה מספיק מקצועית לנושא של האלימות. מצד אחד המערכת לא יודעת לאבחן אלימות במשפחה, ומצד שני לגברים אלימים יש הגנה, כי קשה מאוד לברר את טענות האלימות. יש גם נשים שחוטפות תביעה נזיקית מהגבר על כך שהגישו תלונה במשטרה. זה חמור מאוד".
עו"ד שירי זיידמן, מתמחה בענייני משפחה זה 18 שנים, מוסיפה: "עוד בעיה היא שאין שום השקה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי. אני זו שצריכה להביא את כתבי האישום נגד האב לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שהשופטים יאמינו לי שמדובר בגבר אלים.
"יש את המשפט הידוע, 'גם אם הוא היה אלים כלפי האישה, זה לא אומר שהוא מסוכן לילדים'. זו השורה שהכי גומרת אותי. הרי כל המקרים שבהם אבות רוצחים את הילדים שלהם - זה כתוצאה משנאה לאישה. נקמה, אובססיביות. האבא רואה את הילדים כשלוחה של האישה ולכן הורג אותם".
× × ×
"כבר הגעתי למצב שאני מקבלת כל שני וחמישי מכתב מעורכי הדין ומבתי המשפט, ואני כבר לא פותחת כי אין לי כוחות להתמודד עם כל הדברים האלה".
שירלי (שם בדוי), משתתפת במחקר
מהמחקר של עו"ד פודם עולה רשימה ארוכה של נזקים שנגרמים לנשים שנופלות קורבן לאלימות המשפטית: מהחשש המתמיד מפני המעטפות החומות שמגיעות הביתה בזו אחר זו, דרך הזכויות הרבות שהן מוותרות עליהן רק כדי "לא להעיר את הדוב מרבצו", ועד הפחד התמידי המצמית שבסופו של התהליך ילדיהן יילקחו מהן.
"חשוב לי להדגיש שאלימות משפטית היא לא התשה בירוקרטית או איזו חוסר נעימות ממסדית", אומרת פודם, "היא גובה מחירים קשים מאוד מהנשים, מהילדים שנגררים לתוך סכסוך אינסופי. הנשים מתארות בפניי פגיעה ממשית ביכולת להשתקם ממערכת הנישואים הפוגענית, כי במקום למצוא עבודה חדשה הן נדרשות להגיב לכתבי טענות ולהתייצב לדיונים. במקום להתרחק מהפוגע הן צריכות להיפגש איתו בבית המשפט שוב ושוב, וכל התנגדות לכך היא נקודה לרעתך".
גם ב"עוגן" מכירים את המחירים הכבדים שהנשים משלמות. "החיים תחת אלימות משפטית עלולים לגרום למחלות אוטואימוניות, דיכאון וגם מצבים של אובדנות", אומרת יולביץ', "חשוב להבין – זה לא פוסט־טראומה – אלא חיים בטראומה. זה כמו לחיות בשדרות תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת".
לדברי עו"ד פודם, הקושי המרכזי נובע מבורות של המערכת. "ניכר שהמערכות לא מבינות אלימות במשפחה, כיצד היא מתרחשת ונחווית, וגם לא רואות את התמונה הכוללת, זה נכון לבתי המשפט ולכלל הגורמים המעורבים כמו משטרה או רווחה. הם לא מסתכלים על הסיפור הזה כעל רצף אחד גדול".
יש דרך להתמודד מול אלימות שנגררת אל המערכת המשפטית?
"אני שואפת למערכות 'מודעות אלימות' שמבינות פוסט־טראומה ודפוסי שליטה. כאלו שמבינות שאלימות לא נגמרת רק כשבני הזוג מפרידים בתים. הדפוסים האלו, אגב, זהים במרכז ובפריפריה, אצל דתיים וחילונים. זה חוצה מגזרים ומעמדות. גברים אמידים יתעללו באמצעות צבא של עורכי דין, ומי שאין לו כסף יכול לעשות זאת באמצעות סיוע משפטי או פשוט לגשת ללא ייצוג שוב ושוב. אין לו מה להפסיד, גם ככה לא יגבו ממנו כלום. אגב, דפוסי ההתעללות זהים גם מעבר לים. מחקרים שנעשו באוסטרליה למשל בשנתיים האחרונות, משרטטים דפוסים זהים. מדהים עד כמה הפרקטיקות של פגיעה באמצעות המשפט והבירוקרטיה ודרך הילדים היא זהה, ועצוב איך גם שם לוקח זמן למערכת להבין שמשתמשים בה לרעה".
מדוברות הרשות השופטת נמסר: “בתי המשפט לענייני משפחה התייחסו לתופעת ‘האלימות המשפטית’ הנזכרת באופן חמור לאורך השנים. כך, למשל, בפס”ד שבו נדחתה תביעת סרק של אדם נגד אשתו לשעבר, נקבע: ‘אין ולא יעלה על הדעת כי יבחר מאן דהוא להגיש תביעות סרק לבית המשפט, לעשות שימוש פסול ובלתי ראוי באפשרות להגיש תביעות ועתירות ולגרור את הצד השני להליכים מיותרים, יקרים, אשר מלבד עלותם הכספית, גוררים בצידם ימים של מטרד, שעות ולילות של חוסר שינה, דאגה, מצוקה רגשית, פחדים, והכל בלא כל סיבה או הצדקה’.
“המקרים הנזכרים בשאילתה מציגים את טענותיו של צד אחד בלבד להליך המשפטי, וזאת מבלי להביא בחשבון את המורכבות הכרוכה בתיקי משפחה. בתי המשפט לענייני משפחה מבררים את הסוגיות העולות בפניהם באופן מקצועי, מאוזן וענייני, בהתאם לדין ולנסיבותיו של כל תיק ובשיתוף עם גורמי מקצוע, ובכלל זה יחידת הסיוע שליד בית המשפט – מש”י (מחלקת שימוע ילדים) וטובת הילדים היא נר לרגלי השופטים. שופטי המשפחה משתתפים דרך קבע בהשתלמויות ייעודיות, וקבוצה גדולה של שופטי משפחה אף סיימה לאחרונה תואר שני בהתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה (מסלול ייעודי לשופטים). סוגיית הניכור ההורי הנזכרת בכתבה היא סוגיה מורכבת ביותר, ולא כל אירוע מסווג בהכרח כניכור הורי. בשל ההכרה בחשיבות ובמורכבות הסוגיה, באוקטובר 2020 הופץ נוהל ייחודי של נשיאת בית המשפט העליון (הוראת שעה) בנושא טיפול בתי המשפט לענייני משפחה בהליכים דחופים שעניינם חשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת הקשר בין הורים לילדיהם".
