בהתלהבות הגדולה ששטפה את ישראל אפשר להרגיש שהמחר כבר פה והארץ נעה ורוטטת. אלא שגם ברגעי המחאות המשמחים האלו, כדאי להתחיל לתכנן את העתיד. הבחירות הבאות קרובות משנדמה. גם אם ייקח עוד כמה חודשים, חילופי השילטון וניקוי האורוות קרובים מתמיד.
המחאה היא סופו של תהליך שפרץ מכיוון שאף אחד לא תכנן פה כלום בחודשים האחרונים, ועולה החשד שגם לא בשנים האחרונות. אפשר לעשות רשימה ארוכה של מה צריך להיעשות פה ביום שאחרי, עם הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. כשאתה נלחם, כדאי שתדע לא רק על מה אתה נילחם, אלא מה אתה רוצה להשיג. ב-1967 השגנו ניצחון מפואר ומאז אנחנו אוכלים את פירותיו המרים בעיקר כי לא החלטנו כלום. זרמנו.
הפוליטיקה הישראלית בנויה מפלטפורמות מפלגתיות, ויש לקוות שהגוש הבא, שלצורך העניין ייקרא "רק לא ביבי" - שם לגיטימי למדי, מכיוון שבנימין נתניהו ושופרותיו מייצגים את כל העקום במדינת ישראל - יכלול קודם כל את מי שנמצא היום באופוזיציה. כי בין כה וכה בבחירות הקרובות יתאיידו עמיר פרץ, צבי האוזר ודומיהם, וגם ש"ס תתכווץ כי לתומכיה האדוקים יימאס מתישהו.
האם זו משאלת לב? כנראה שלא. הלוחות נעים. צאו לשטח. תראו מי עומד בהפגנות. זקנים וצעירים, דרוזים, ערבים, יהודים - חילונים ודתיים - מכל הזרמים. הם נואמים ומוחים, מתעמתים כשצריך עם השוטרים שחורגים מסמכויותיהם, חוטפים את מתזי המים, ישנים על המדרכות ומשמשים יסוד ומסד לשינוי המתקרב.
אין ואקום. יש שם מנהיגות בשטח והיא מורכבת מישי הדס, אור-לי ברלב, גונן בן יצחק, סדי בן שיטרית, שיקמה שוורצמן, אמיר השכל, אורנה בנאי ואחרים שיוצרים שטיח אנושי רוטט ובלתי ניתן להכנעה.
הפגנה בבלפור, בשבוע שעבר
(צילום: אלי מנדלבאום, משה מזרחי, גלעד כהן)
מעטים מהם יגיעו לכנסת, אבל אילו הייתי צריך לשים את כספי הייתי מהמר על ברלב, על בן שטרית ובן יצחק, האיש שנשכב במוצאי שבת מתחת למתזית של המשטרה בתל אביב כדי שלא תטיח סילון מים מיותרים ותפצע את הצעירים. אלו הם אנשי העתיד שעבודתם הבלתי נלאית הביאה את הימים האלו.
לו אני יאיר גולן, יאיר לפיד, עפר שלח, בוגי יעלון ואיימן עודה, הייתי מתכנס עכשיו ובונה את הפלטפורמה העתידית. את המפלגה הבלתי שבירה שתאחד את חלקי החברה הישראלית ותרוץ לבחירות הבאות. השמות האלה שצוינו לעיל, ששומרים בגופם על הדמוקרטיה, צריכים להיות חלק אורגני מ-16 או 18 השרים המקצועיים – הלא פוליטיים - של הממשלה הבאה שמתקרבת בצעדי ענק.
ההפגנות, אגב, פוליטיות. הן נגד הפוליטיקה של השחיתות והגזל באשר הוא. הן בעד איחוד החברה הישראלית ובחירת מנהיג שידע לאחות את הקרעים, לדבר אמת, להראות דוגמא אישית, לקצץ במשרדי הממשלה, לפרוש רשת ביטחון, למסות את הגז ולבדוק מה קורה עם הצבא היקר ביותר במזרח התיכון.
ואולי החשוב מכל – להסיר את המסך השחור והמעליב שחוסם את רחוב בלפור; לדבר אמת שקופה עם אזרחי המדינה בגובה העיניים. בצניעות. להיות ראשון בן שווים. הוא, ממשלתו וכנסת ישראל. שליחי הציבור ומשרתיו.
- צור שיזף הוא סופר ועיתונאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
