בעוד פחות משבוע, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתכנסו שתי חבורות של בני נוער בפתח תקווה כדי לשמוע את סיפורם של שורדי השואה, במסגרת "זיכרון בסלון". לקראת יום השואה, הפגשנו שני תלמידי תיכון שיארחו בביתם מפגש עם שלום ויינרמן, שורד שואה מרומניה, לשיחה על זיכרון, בחירה בחיים והעברת המסר לדורות הבאים. צפו במפגש המרגש.
"אני יכולה להעביר את הסיפור הלאה"
שלום ויינרמן נולד ברומניה ב-1930. "היינו שני ילדים במשפחה, הייתה לי ילדות טובה מאוד, עם הרבה חברים, עד שבאה השואה והכל נגדע".
"הוריי היו מבין הראשונים שהלכו, בגיל 12 נשארתי בגטו בלי ההורים", סיפר. "עבדנו המון, ראינו רק מתים, רק חולים ורק עוני".
לאורך כל המלחמה נשאר ויינרמן עם אחותו, ויחד עם שרדו את השואה. "התחבאנו באורווה של סוסים ללא חלונות וללא רצפה, שנינו מלאים בכינים. יחד ראינו את המוות".
ב-1945 עלה ויינרמן לישראל, והיה נחוש להמשיך את חייו. "הקמתי משפחה ושירתי בצבא. כיום יש לי שתי בנות, בן, ומספר נכדים, כולם גרים בארץ".
ההתגייסות לספר את קורות חייו הייתה מידית. "קוראים לי לספר ואני באמת מאוד מרוצה מזה, כי במקרה אני גם דברן", אמר ויינרמן בצחוק, ומיד מרצין. "אני רוצה שידעו שזה לא יתואר מה שעברנו, הכל מקריות, ובסוף שרדנו".
ביום השואה הקרוב ייפגש ויינרמן עם בני נוער פתח תקוואים אצל ספיר מוספי, תלמידת כיתה י'. "ההתעסקות בשואה התחילה אצלי מהבית, מסבתא שלי, שהיא שורדת שואה בעצמה. כשמתקרבים ליום השואה הזיכרונות מתחילים להציף את הבית".
כשוויינרמן מספר את הסיפור שלו, ספיר שומעת בשקיקה ומתקשה להאמין. "מול סיפורים כמו של שלום אני מתקשה להבין, קשה לדמיין את זה בראש".
המפגש עם שורדי השואה בסלון הבית מהווה עבור מוספי הזדמנות לשאת את הלפיד. "זה מפגש מאוד אינטימי, אפילו משפחתי. ואני, כדור רביעי, יכולה להעביר את הסיפור הזה הלאה ולהזמין עוד בני נוער ואנשים שיבואו להקשיב לסיפורים".
"הם לא ראו את זה בעיניהם ואני לא יכול לשפוט דבר כזה. נכון, יש סרטים ויש צילומים, ויש הכל, אבל זה לא ממשי", אמר ויינרמן. "אני בין האחרונים כמובן, אבל אני רואה את זה בעין יפה, כי אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. כמה שאני אשאר פה אני אשתדל להעביר את הסיפור הזה הלאה, ולהעריך את החיים ואת המקום שאנחנו נמצאים בו".
"פיסה אחרונה בפאזל של הדור שלהם"
לא רחוק משם, בבית משפחת גנדלמן בפתח תקווה, תתארח חנה גופרית, שורדת שואה ילידת פולין. בסוף 1941, כשהוקם גטו בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין, חנה הועברה למשפחה אומנת פולנית, אך לאחר מספר ימים רצתה לחזור להוריה שהסתתרו בבור תפוחי אדמה.
כשיהודי העיירה גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה, בסוף 1942, הצליחה שכנה של המשפחה לסייע לחנה ואמה להשיג תעודות מזויפות. אביה נאלץ להיפרד מהן, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.
3 צפייה בגלריה
גנדלמן עם ויינרמן. "אם עכשיו רואים ניצנים של נוער שלא כל כך יודע מה היה, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה בעוד 20-30 שנה"
(צילום: ירון ברנר)
מי שיארח אותה הוא גיל גנדלמן, תלמיד כיתה י"ב. "הייתי רוצה לבקש ממנה להמשיך לספר את הסיפור שלה ולא להפסיק. אמנם רוב בני הנוער מודעים לנושא, אבל לצערי יש כאלה שלא יודעים באמת על הסיפורים בצורה מדויקת וזה מצער. כי אם עכשיו רואים ניצנים של נוער שלא כל כך יודע, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בעוד 20-30 שנה".
"השם האמצעי שלי, יצחק, הוענק לי על שמו של סבא רבא שלי, ניצול שואה", הוסיף. "כדור רביעי לשורד שואה אני יכול להעביר את הסיפור שלו, אבל לא בצורה מלאה, לא כמו נכדים, ילדים או שורדי שואה בעצמם. בסופו של דבר, הם פיסה אחרונה בפאזל מהדור שלהם, חשוב שתהיה היכרות מעמיקה בינינו לבינם".
