התפשטות הגל השני של הקורונה באירופה, וההתכנסות העולמית המהירה לסגרים בדרגות חומרה שונות – צעד שאך לפני כמה שבועות נראה כתוצאה נמנעת של כישלון ההתמודדות הישראלית עם הנגיף – מלמדים אותנו שיעור חשוב: גם במדינות מתוקנות, שמנהיגיהן ישרים ומסורים למי שבחר בהם, והציבור שלהן זהיר וממושמע, הקורונה היא איום שקשה מאוד לנצח אותו.
זה לא גורע, כמובן, כהוא זה מהאחריות שלנו למצב העגום שאליו הגענו בתחילת ספטמבר, בגלל היציאה הרשלנית והחפוזה מהסגר הקודם, ותרבות החפיף שבה אנחנו מתנהלים. אבל הזינוק במספר הנדבקים במדינות שניהלו ביד רמה את המאבק במגפה ובהן גרמניה, צ'כיה, איטליה ואפילו בשבדיה המורדת, מעיד כי הנגיף עוד לא אמר את המילה האחרונה וכי לא בטוח שאפשר בכלל לשלוט בו.
אירועי הימים האחרונים בעולם, וההתפרצות המחודשת והאלימה גם במדינות שהקפידו באדיקות לקיים את כללי הזהירות, דבר שכידוע אנחנו פחות מצטיינים בו, מחייבים אותנו לשקול מחדש את הרעיון שניתן לקיים שגרת חיים נורמלית לצד הנגיף.
במצב שבו רוב האוכלוסייה עדיין אינה מוגנת מהמחלה, בלתי אפשרי להחזיר מאות אלפי תלמידים למערכת החינוך מבלי שהדבר יגרום להדבקה מאסיבית
"שגרת קורונה" היא אוקסימורון, דבר והיפוכו. במציאות שבה כמעט כל פעילות יום-יומית אנושית ונורמלית – ממפגשים חברתיים ועד יציאה לעבודה – עלולה לגרום להדבקה, קשה לראות איך אפשר להשיב את המשק, ואותנו, לתפקוד סביר.
במצב שבו רוב האוכלוסייה עדיין אינה מוגנת מהמחלה, בלתי אפשרי להחזיר מאות אלפי תלמידים למערכת החינוך מבלי שהדבר יגרום להדבקה מאסיבית. אי-אפשר לפתוח את בתי המלון, את התעשייה ואת המסחר ולהבטיח יציבות לאורך זמן, כאשר מספרי הנדבקים יזנקו ויביאו שוב לעומס בלתי נסבל על בתי החולים, לירידה בלתי נמנעת ברמת הטיפול ולפגיעה נוספת בחולים אחרים. כל אלה יסתיימו בתוצאה בלתי נמנעת אחת: סגר נוסף.
במצב החירום העולמי הנוכחי, שיח על חזרה לשגרה הוא חזיון תעתועים. לפיכך, יש להפסיק להשלות את הציבור שאוטוטו כל הבלגן הזה מאחורינו, ולהתמקד בבניית שגרה אחרת, חדשה וכואבת, אך ישימה: להכריע אילו שירותים חיוניים דיים כדי להישאר פתוחים ובאילו תנאים יתנהלו על מנת לצמצם את הסכנה, לתמרץ את המעסיקים והעובדים לעבוד אך ורק מהבית ולעצור את שאר הפעילות עד למציאת החיסון, תוך הבנה שסגרים ומגבלות הם לא בהכרח תוצאה של כישלון תפקודי, אלא כלי חיוני ויעיל לניהול התחלואה.
כל זה יוכל כמובן להתממש אך ורק אם המדינה תעניק תמיכת כלכלית אמיתית ומלאה. הפגיעה בכלכלה היא בלתי נמנעת במצב הנוכחי. לכל הפחות יש לנסות לצמצם את הפגיעה בנפש.
- שרית רוזנבלום היא כתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
