סרטון הטיקטוק של ג'ודי ניר מוזס שלום
בשבוע שעבר השתעשעתי בטיקטוק. רציתי להבין את האפליקציה הזאת, שעד עכשיו לא היו לי בה בכלל עוקבים, אז עשיתי מעין ניסוי: צילמתי את עצמי רוקדת לצלילי אחת המנגינות של טיקטוק והעליתי את הסרטון. האמת שדי שכחתי מזה, כי אני מתמקדת באינסטגרם, אפליקציה שאני מכירה יותר ואוהבת. אבל ביום שישי פגשתי מישהו בסופר והוא אמר לי: "וואו ג'ודי! ראיתי אותך רוקדת בטיקטוק". מהשיחה הבנתי שזה קיבל בוסט ויראלי וכמה אלפי אנשים בכל זאת ראו את הסרטון. אז נכנסתי להסתכל.
מקריאת כ-100 תגובות הבנתי שכנראה רצחתי מישהו מבני המשפחה של הגולשים. שום דבר פחות מזה לא היה מצדיק כאלה טוקבקים מכוערים. מזה שכתב "הקאתי בפה" ועד אחד שציין ש"הספיק לי והלכתי להקיא"; מאחד שטען ש"היא לא אפויה" ועד להוא שציין ש"טוב שסילבן נפטר ממנה"; מאחת ש"חשבתי נרקומנית מהתחנה, לקח לי זמן לזהות" ועד לזה שקבע שאני "פתטית עלובה, לא מתביישת בגילה". היו כמובן את הכאילו-מחניפים-ובעצם-מרחמים: "למה את צריכה את זה בכלל, את נראית טוב לגילך גם בלי זה", או "התוכנית שלך ברדיו ממש טובה, אז למה את צריכה את השטות הזאת?".
ומה היה פשעי? שפילוסופיית החיים שלי היא לעשות מה שבא לי כל עוד זה לא פוגע באחרים. אז כן, אני בת 63 וחצי ומרגישה מעולה. לא מעניין אותי שמישהו יחשוב שאני "לא מכובדת", ש"זה לא לגילי" או ש"את עושה צחוק מעצמך".
אני באופן אישי לא נעלבת מכלום - לא מקללות, לא מלעג ולא מאזכורים של גילי "המופלג" - אבל יש כאלה שהעור שלהם פחות עבה. במקרים קיצוניים היו גם מי שנטלו את חייהם בידיהם
אני, כעיקרון, מחשבנת אך ורק לילדיי ולבן זוגי. אני לא פוחדת להגיד דברים לגופו של עניין (ומתעלמת מגופו של אדם). אני לא פוחדת לבקר עניינית את מעשיהם של אנשי ציבור, אבל לעולם לא אכתוב על פוליטיקאי - גם אם אני ממש מתעבת את עמדותיו - שהוא שמן, שיערו דליל או שהוא מגמגם. הגיע הזמן להחליף דיסקט, או כרטיס סים. מה רע באדם שמח, בכל גיל, כזה שבא לו לרקוד, לצלם סרטון מבודח ולפרסם בטיקטוק? מה הפשע הגדול?
ונגיד שאני מגחיכה את עצמי, מה הבעיה עם זה? מה מכאיב לאנשים בזה שאחרים עושים דברים שגורמים להם ליהנות? מי בכלל קבע מהי ההתנהגות המתאימה לאיזה גיל? ולמה המכובדות-כביכול חשובה? מי בכלל קובע מה מכובד?
אני כמובן שלא העניין החשוב בסיפור הזה. אני קוראת לפעמים תגובות על מפורסמים יותר או בכלל לא מפורסמים, ושוב ושוב המומה מהטינופת. מה יוצא לכם, עכברי מקלדת, מההכפשות האלה?
אמא שלי לימדה אותי לא לשפוט אנשים אחרים. כשורדת שואה היא הטיפה לנו לנסות להוציא את המקסימום מהחיים בלי לשים לב למה יגידו, כל עוד אנו לא פוגעים באחרים. לכן שמחתי להשתתף בשבוע שעבר בקמפיין "תחשבו טוב" שיזם הנשיא יצחק הרצוג לשינוי השיח הבריוני ברשת. המטרה הייתה להזכיר לכם, המגיבים, לחשוב עוד רגע לפני שאתם לוחצים "send".
זיכרו שמאחורי הסרטונים, הפוסטים והכתבות עומדים אנשים שחלקם לוקחים ללב את התגובות שלכם. אני באופן אישי לא נעלבת מכלום - לא מקללות, לא מלעג ולא מאזכורים של גילי "המופלג" - אבל יש כאלה שהעור שלהם פחות עבה. במקרים קיצוניים היו גם מי שנטלו את חייהם בידיהם.
תגובות ענייניות – אני בעד. במקרה שלי, למשל, אין לי שום בעיה שיבקרו את איכותו הלא-להיטית בלשון המעטה של הריקוד שלי. זו תהיה ביקורת לגופו של עניין. גם כשאני מביעה עמדה פוליטית או ציבורית שלא מתאימה לכם, אני שמחה להתמודדות עניינית. אבל אל תגלשו לגידופים ונאצות.
תזכרו שהשיח הבוטה הזה עלול לפגוע כמו אלימות פיזית. לפעמים הוא אפילו כואב הרבה יותר. אז אם אתם לא רוצים לגדול בחברה אלימה – תתאפקו עם המקלדת. ואם אין לכם ביקורת עניינית להביע על משהו – מכעיס לשיטתכם ככל שיהיה – עצרו את עצמכם.
אני, אגב, אמשיך לרקוד ולפרסם סרטונים כאלה גם אם אני לא בדיוק אנה ארונוב. העיקר הכיף לנשמה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
