(צילום: אורי דוידוביץ')
ההודעה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין גרמה לבני נוער רבים לעזוב הכל, להגיע אל הכיכר במרכז תל אביב, להדליק נרות ולהתאבל ביחד. 25 שנה אחרי אותו לילה, חלק מאותם נערים חזרו אל הכיכר והתחושות: "פשוט ישבנו שם עד שנגמר הפוטנציאל לשבת וחזרנו הביתה", הם מספרים.
יעל מנדלוביץ' הייתה באותו ערב נערה בת 15, פעילה בתנועת "נוער העבודה", שהגיעה מוקדם להפגנה בכיכר מלכי ישראל. "היו פה עשרות אלפי אנשים שבאו להגיד 'העם רוצה שלום, העם מתנגד לאלימות', וברגע אחד הכל התפוצץ לנו בפנים".
"עמדתי וחגגתי עם כמה חברים ממש על שפת הבריכה", סיפר דן בן יהודה, שהיה גם הוא בהפגנה. "האווירה הייתה יוצאת מהכלל, אופטימית מאוד, שמחה מאוד, אווירה של תמיכה, להראות ליצחק רבין את האהדה הציבורית אל מול ההפגנות המאוד קשות שהיו נגדו".
4 צפייה בגלריה
מנדלוביץ' בהפגנה. "בדיוק כשבאנו לצאת מהמים שמענו בומים, לא ידענו לזהות שזה יריות"
(מהאלבום הפרטי)
אבל רגעים ספורים אחרי שרבין ירד מהבמה, האופוריה נגמרה. "היינו עם כל השלטים בתוך המים", שחזרה מנדלוביץ'. "בדיוק כשבאנו לצאת שמענו בומים, לא ידענו לזהות שזה יריות. הגענו הביתה, ואחרי לא הרבה זמן התבשרנו שרבין נרצח".
גם תום וגנר, שהיה אז פעיל ב"נוער שלום עכשיו" וב"נוער מרצ", לא הבין בהתחלה שירו בראש הממשלה. "היה בום לא ברור, אף אחד לא הבין מה קרה". כשנודע לו שרבין נורה הוא צעד יחד עם מפגינים נוספים לבית החולים איכילוב, ולאחר שנקבע מותו חזר וגנר לכיכר. "אני לא יודע איך הרגליים הביאו אותי לפה".
4 צפייה בגלריה
בן יהודה בכיכר. "הסתובבנו קצת ברחובות ואז הגענו לכיכר, ונשארנו שם שבוע"
(מהאלבום הפרטי)
בן יהודה עדיין היה באותו הזמן בכיכר. "פתאום אחת מהחברות שלנו רצה לעברנו וצעקה 'ירו ברבין, ירו ברבין'. אחרי שהודיעו את ההודעה בעצם הסתובבנו קצת ברחובות, ואז הגענו לכיכר ונשארנו שם שבוע, יום יום".
יחד עם הצעירים הרבים שחזרו אל הכיכר, שבה נרצח ראש הממשלה, הייתה גם מנדלוביץ'. "הגענו לפה בלילה וישבנו על הרצפה, שרנו שירים, הדלקנו נרות, דברים שילדים שמתאבלים לראשונה בחייהם עושים ביחד. כתבו פה בערך על כל קיר שירים והגיגים וכל מיני רעיונות שהיו לאנשים, גם יצא פה הרבה כעס".
"זה יישמע ציורי, אבל באמת אפשר היה לחוש את העצב", סיפר בן יהודה. "זו אווירה עגומה של כולם. שמאל, ימין, צעירים, מבוגרים, זה היה נוכח בכל מקום. ניסינו לעבד בדרכנו את מה שבעצם התרחש, יחד עם כל שאר האנשים".
התמונות המפורסמות של בני הנוער ישובים יחד, מסביב לנרות, לא נולדה כצורת מחאה, תיאר וגנר. "זו פשוט הייתה תופעה של בני נוער שלא הצליחו לעמוד. התיישבנו לא בתור מפגן מחאה, התיישבנו כי לא ידענו לאיפה ללכת. אני לא חושב שאנשים מבינים, אנחנו היינו בהלם. הישיבה הזאת הפכה לאיזשהו סשן של התמודדות, קצת כמו שבעה".
הטראומה, לדברי וגנר, הייתה קשה. "לא ידענו מה לעשות, לא ידענו לאן ללכת, לא ידענו מה יקרה מחר. כאילו העולם הסתיים והתחיל משהו אחר, אבל אף אחד לא אמר לנו מה".
"ישבנו עד שנגמר הפוטנציאל לשבת והלכנו הביתה"
במהלך ימי השבעה על רבין, וגנר וצעירים רבים המשיכו להגיע לכיכר. "לאט לאט התפתח שיח, אנשים שיתפו את הרגשות שלהם וזה הפך לסוג של תרפיה קבוצתית. כל הדור שלנו התפכח באותן שלוש יריות, זו הייתה התבגרות מאוד מאוד מואצת, והבנו באותו רגע שהעולם הוא לא הדבר שרצינו שיהיה. אנחנו דור בפוסט-טראומה, שגם לא נוהלה בשום צורה. פשוט ישבנו שם עד שנגמר הפוטנציאל של לשבת והלכנו הביתה".
"באותו ערב הלב שלי פשוט נשבר לרסיסים. החלום, התקווה, כל מה שגידלו אותנו וחינכו אותנו אליו – הכל פשוט התנפץ", אמרה מנדלוביץ'. "צריך להבין שרבין היה כמו סבא שלנו. פתאום אתה מבין שעל רקע דעה או חזון של אדם, הוא פשוט יכול למצוא את עצמו נרצח. זה משהו שלוקח זמן לתפוס אותו".
גם בן יהודה הרגיש שהמציאות השתנתה. "אתה מבין שמי שדואג לנו, הצעירים, לעתיד טוב יותר, עם תקווה, עתיד של שלום לא של מלחמה, לא של פיגועים, ועושה את כל המאמצים מבחינתנו כדי להגיע לשם, פתאום איננו".
וגנר הוסיף: "באותה תקופה רציתי להאמין שהעולם הוגן, שאנשים מדברים, מחליטים החלטות – מה שמחליטים זה מה שקורה, ולא שמנצחים בוויכוח עם אקדח".
הרצח טלטל מאוד את מנדלוביץ', כמו גם בני נוער רבים אחרים באותה תקופה, וגרם לה להימנע מעיסוק בפעילות פוליטית. "אם פעם החלום שלי היה להיות חברת כנסת או שרה, אז אמרתי לעצמי 'רגע, אבל אם לא יסכימו איתי אז אני אאבד את חיי בגלל שרציתי לבוא ולתרום?', זה מפחיד".
מחר היא תיפגש עם בני נוער בכיכר, ביוזמה של עיריית תל אביב. בתור מי שהייתה נערה בת 15 בליל הרצח, יש לה מסר לדור העתיד. "חשוב לי שיבינו כמה שברירית הדמוקרטיה שלנו וכמה חשוב לשמור עליה, ושהסתה עלולה להוביל לרצח נוסף".
גם וגנר חושב שצריך ללמד את לקחי הרצח לדור העתיד. "הלקח הזה אומר שכשרוצים לבחור בדרך משותפת עושים את זה בדיון, לא עושים את זה באלימות, לא עושים את זה בכפייה ולא עושים את זה בכוח. אנחנו כולם פה אותו עם, באותה הסירה, עם אותו הגורל. אם ההחלטות פה יתקבלו באלימות, לא יהיה לנו עתיד משותף".
"המדינה השתנתה מאוד באותה שנייה של הרצח, ובעצם, מה שקרה שם מהדהד היום במה שמתרחש במדינה", אמר בן יהודה. אבל מול הכיכר הריקה הוא חזר שוב אחורה ונאנח: "25 שנה עברו ואנחנו עדיין תקועים כאן".
