תמי ארד, אשת של הנווט הנעדר רון ארד, פרסמה בפייסבוק פוסט נוקב וארוך שבו הביעה שאט נפש מכך שלדבריה הלקח מהיעלמותו של בעלה אחרי שנפל בשבי ב-1986 לא נלמד וכי כעת מופקרים החטופים בעזה לגורלם, יותר משנה אחרי שנחטפו. כשברקע גם האזהרות מכך שיותר ויותר ישראלים יורדים כעת מהארץ, ארד הזהירה שאם "תופר הברית בין המדינה לאזרחיה" - ישראל "תתרוקן" ממדענים, רופאים ואנשי אקדמיה והייטק.
"38 שנים אחרי נפילתו של רון בשבי חי, מתגעגע, חולם לשוב הביתה... למשפט הזה כידוע לא רק שאין סוף טוב, אין לו סוף", כתבה ארד בפוסט שפורסם אתמול (ד'). "בימים ההם הדרג המדיני קיבל החלטה שגויה. אז עוד לא נולדה קונספציית ההפקרה במודע. משך שנים נעשו ניסיונות 'לתקן את השגיאה', הושקעו מאמצים עליונים בחיפושים אחרי רון אבל התוצאה הטרגית לא השתנתה. רון לא נמצא. הנחמה היחידה שלי במהלך השנים הייתה המחשבה שהתובנה נצרבה באתוס הישראלי והטעות שנעשתה עם רון לא תחזור.
"לפני כעשור אברה מניגיסטו ננטש בעזה. הציבור בישראל נותר אדיש, מקבלי ההחלטות לא חשבו שהם צריכים להתאמץ להחזיר אותו או את הישאם א-סייד, שני פגועי נפש, אזרחים סוג ב', שלא לומר האתיופי והבדואי. ב-7 באוקטובר 2023, נפלו השמיים. 250 תינוקות, ילדות וילדים, נשים וגברים, חיילות וחיילים נחטפו לעזה במקביל לטבח מבעית שביצע החמאס בעוטף. מעטים העלו אז בדעתם שב-7 לאוקטובר 2024, 101 מהחטופות והחטופים יהפכו לאברה והישאם מנקודת המבט של ממשלת ישראל", הוסיפה.
ארד המשיכה: "דור יהוד חוגגת היום, 16.10, יום הולדת שנה בלי אבא דולב שלא זכה להכירה. בבוקר ה-7 באוקטובר, סיגל בסוף החודש התשיעי להריונה, הסתגרה בממ"ד עם שלושת ילדיהם בניר עוז. דולב, חובש בהכשרתו, יצא מהבית להעניק סיוע רפואי לחברים שנלחמו על הבית. כשמונה חודשים האמינו בני משפחת יהוד שדולב נחטף לעזה כמו אחותו ארבל. בתחילת יוני התברר שדולב נרצח ב-7 באוקטובר.
"שנה אחרי, ארבל יהוד ואריאל קוניו, בן זוגה, נמנים על המספר הבלתי נתפס של 101 חטופות וחטופים שמופקרים בעזה לגורלם על ידי ממשלת ישראל. רק לפני שנה מי יכול היה להעלות בדעתו שראש ממשלת ישראל יטרפד את העסקה שהוא עצמו יציע, ושתפילות לשחרור החטופים בראשות רעיית ראש הממשלה יהפכו לזרוע היחידה של העשייה המדינית למען שחרורם. מי יכול היה להעלות בדעתו שה'ביחד ננצח' יהפוך ל'ביחד בלי החטופים' ומי יכול היה להאמין שערך פדיון שבויים יהפוך לפולמוס פוליטי שנקשר לסמולנים.
"בשונה ממשפחות החטופים, אנחנו, משפחתו של רון זוכרים את התקופה שבה ערבות הדדית לא נחשבה מילה גסה. להיפך. הרגשנו כל השנים את התמיכה של הציבור הרחב. מעולם לא נתקלנו במגדפים ויורקים, במזלזלים ושונאים. גם אם הבנו בחלוף השנים ששבויים הם נטל על כתפי המדינה, הרגשנו שההחמצה של רון נוגעת לליבו של כל ישראלי באשר הוא. ימני או שמאלני, חילוני או דתי.
"רון מונצח במיזמים שונים בארץ מבלי שהיינו כמשפחה מעורבים ביוזמות. לתחושתי זה קרה כי ההיעלמות של רון לא התקבלה אף פעם כגזירת גורל. מי שהנציח את רון הנציח את שבריריות חייו של השבוי כתמרור אזהרה. ומהמקום הזה אני מרשה לעצמי לכתוב ברוח הדברים של רייצ'ל, אימו האמיצה ומעוררת ההשראה של הרש גולדברג-פולין ז"ל. אל תבואו לבקש סליחה, יש לכם 101 הזדמנויות לעשות תשובה. רייצ'ל כיוונה למקבלי ההחלטות שביודעין סרבו להציל את ששת הצעירים ששרדו כמעט שנה בתנאים מחרידים.
"ובמילים שלי: טקסים וימי אבל לא יכפרו על הפקרת החטופים. אין דרך אחרת להחזיר את כולם אלא בעסקה מהירה. מי שיפר את הברית שבין המדינה לאזרחיה, מי שיקרע את חוט השני מהרקמה המיוחדת המחברת את חלקי החברה הישראלית, שלא יופתע כאשר מדינת ישראל תתרוקן מטובי בניה ובנותיה, ממדענים רופאים ואקדמאיים, מאנשי הייטק, משכבה של צעירים, שהיום עוד נושכים שפתיים, נושאים בנטל בסדיר ובמילואים, במקומות עבודה חיוניים למשק, ומחזיקים על כתפיהם הצרות את ראשה של המדינה מעל המים".
