"לא היה ולא יהיה לוחם כזה ואבא וסבא כזה", כך אומר אופיר צבאן, בנו של סגן טפסר שלום צבאן ז"ל, מפקד תחנת הכיבוי בקריית גת, שנפל בעיר שדרות ביום שבת, 7 באוקטובר, בעת מתקפת החמאס בדרום. דבריו של צבאן הבן מקבלים משנה תוקף כשלמדים כיצד סיים שלום צבאן את חייו: הוא היה מהראשונים להסתער מול אלפי המחבלים שצבאו על יישובי הדרום – ומהראשונים שנרצחו על ידם. כעת מתברר שהמשפחה האבלה צריכה להתמודד לא רק עם האובדן הנורא אלא גם עם העלבון: צבאן, בהיותו לוחם אש, לא מוגדר כחלל כוחות הביטחון.
"הוא גיבור. הוא קפץ ראשון. תמיד היה קופץ ראשון. הוא אהב את האקשן", אומרת בגאווה מהולה בצער כלתו, תהל צבאן. כשבני המשפחה נשאלים אם הוא אהב את העבודה כלוחם אש, למרות הימים הקשים שעוברים עליהם, הם פורצים בצחוק מר. "הוא היה מכור לעבודה. הייתה לו יחידת חילוץ משלו. היה מתנדב, מחוץ לשעות העבודה, כדי להכשיר כבאים ותחנות חדשות", מספר הבן, אופיר. "אבא אהב לעזור לכולם, לא משנה למי ובמה. לא משנה מתי היו מתקשרים אליו, גם אם זה באמצע הלילה".
אלמנתו, סיגל צבאן, מוסיפה: "לפעמים הייתי שואלת, למה הוא לא נשאר בבית איתנו? אבל זה היה מי שהוא, תמיד רץ לעזור לאחרים. עם השנים נאלצתי להשלים עם זה. כשילדתי את הבן האמצעי שלנו, הוא נסע להשתתף בקורס חילוץ בשיטפונות בצרפת. הוא היה בכל מקום שהיה צריך אותו. כולם תמיד ידעו שאפשר לפנות אליו".
צבאן הותיר אחריו שלושה ילדים ושלושה נכדים. הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים וגדל בקרית גת, שם גם גידל את ילדיו. למערך הכבאות וההצלה התגייס ב-1992, בעקבות אחד מאחיו, ציון צבאן. הוא מילא שורה של תפקידים פיקודיים במחוז דרום ועבר שורה של הכשרות במסגרת שירותו. בשנים האחרונות פיקד על תחנה מרחבית בקרית גת והתגורר בעיר שדרות.
אירועי אסונות שזכורים לכולנו, לא פסחו עליו. בנו, אופיר, מספר: "באסון הכרמל הוא לא היה אמור ללכת. הייתי איתו כשהוא התקשר והחליף מפקד אחר, כדי לנסוע לטפל בשריפה. כשהוא חזר, הוא לא דיבר על זה. אבא שלי לא שיתף אותנו במה שעבר עליו מבחינה נפשית. אני זוכר אירוע אחד שהיה לו קשה. זה היה בשדרות ב-2021, כשרסיס חדר לממ"ד ופגע בילד קטן (עידו אביגל בן החמש, מ"ש). הוא זה שחילץ את הילד. למחרת, שהודיעו שהילד נפטר, ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיים בוכה. כאב לו על האירוע הזה".
מיד עלה על מדים
בוקר ה-7 באוקטובר, החל כיום שקט עבור הכבאי הוותיק. "הוא לא היה אמור להיות במשמרת", מספר בנו. "אבל כשהחלו האזעקות, כצפוי, הוא מיד עלה על מדים. אבא היה מהראשונים לפגוש במחבלים. הם תפסו אותו כשהיה ברכב, ברחוב עובדיה יוסף בשדרות. בשלב מסוים, הוא דיבר בטלפון עם אחי, אבירם וגם עם אחיו הגדול, ציון. הוא אמר שהוא שירו בו והוא פצוע. ניסינו לשלוח אליו אמבולנס, אבל כוחות הצלה לא יכלו לצאת לזירה. לצערנו הוא מת מפצעיו".
כמו רבים מחללי ה-7 באוקטובר, בני משפחת צבאן אינם יודעים מה עבר על יקירם ברגעיו האחרונים וצמאים לכל שביב מידע, שישפוך אור על כך. הם מבקשים מכל מי שיכול לעזור להם בכך ליצור עמם קשר. צבאן הובא למנוחות בבית העלמין בקרית גת ביום ראשון, כשברקע מדינה שלמה במלחמה. "מסביב קברו חיילים ושמענו אימהות בוכות", מספר אופיר צבאן.
גם כעת, בני המשפחה אינם יודעים שלווה. "נפגענו מאוד מכך שהוא לא מוכר כחלל מערכות ישראל. כמו כל הכבאים", אומר הבן בכעס. הם אפילו לא ידעו על המצב האבסורדי הזה, עד שאיבדו את אב המשפחה. אבל למעשה, מדובר במאבק שלא התחיל היום.
האסון בדיר אל-אסד, שבו נהרגו לוחמי האש, דקל מורציאנו ועדנן אסעד, אחרי שנכנסו לבור כדי לחלץ צעיר שנפל אליו, חשף את הסכנה היומיומית בעבודת הכבאים, והציף מעל לפני השטח תמונה עגומה: מדינת ישראל לא מכירה בלוחמי אש שנפגעים כחלק מכוחות הביטחון בדומה לשוטרים, סוהרים וחיילים על אף שגם הם ניצבים בפני אתגרים עצומים, נפצעים ואף משלמים בחייהם.
לפני כחודש התכנסה במשרד הביטחון ועדה ציבורית לענייני הנצחות, אבל ההחלטה האם להמליץ לשר הביטחון, יואב גלנט, על הכרה בלוחמי אש נדחתה, עד לקבלת חוות דעת של ראשי יתר גופי הביטחון: הרמטכ״ל, המפכ״ל, ראש השב״כ וראש המוסד. במילים אחרות, ביורוקרטיה שקשה לצלוח, לא כל שכן בעת מלחמה.
המשמעות של הכרה כזאת היא שלוחמי אש שנפלו בעת מילוי תפקידם יזכו לקבורה בבתי עלמין צבאיים, הנצחה בבתי יד לבנים ואנדרטאות ברחבי הארץ, וכן בתגמולים והטבות לבני המשפחות השכולות. אבל ברור שמדובר גם בצורך רגשי של בני משפחות שאיבדו את יקיריהן, שהקריבו את חייהם כדי להציל חיים.
"זה לא הוגן שהאדם הזה, שכל חייו הציל אנשים, הראשון שהגיע לכל מקום, לא זכה לכבוד האחרון הזה", אומרת הכלה, תהל. "זה מאד פגע בנו. במקום להיקבר כמו גיבור - הוא נקבר כמו אזרח רגיל".
ממשרד הביטחון טרם התקבלה תגובה
