הרבה סיבות יש להפסד של הילרי קלינטון לדונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ב-2016, אבל אין ספק שלאחת מהן קוראים ג'יל סטיין. בשלוש מדינות שבהן ניצח טראמפ את קלינטון בשברירי אחוזים גרפה סטיין, מועמדת המפלגה הירוקה לנשיאות, מספר קולות גדול יותר ממספר הקולות שהפרידו בין טראמפ לקלינטון: 51 אלף במישיגן, שם ניצח טראמפ בפער של כ-10,000 קולות; 49 אלף בפנסילבניה, שבה השיג טראמפ כ-44 אלף קולות יותר מיריבתו; ו-31 אלף בוויסקונסין, שם הקדים טראמפ את קלינטון בכ-23 אלף קולות. סטיין עצמה לא ניצחה אמנם בשום מדינה, ומצביעי השמאל הרבים שמשכה אליה מהצד הדמוקרטי לא העניקו לה אף לא אלקטור אחד, אבל הרבה בגלל הקולות שעברו אליה נשמטו מידי קלינטון 46 האלקטורים של שלוש המדינות הללו, נחתו בידיו של טראמפ – ושלחו אותו לארבע שנים בבית הלבן.
ביידן לטראמפ בעימות: "אולי תשתוק, בן אדם?"
(צילום: רויטרס)
זהו בדיוק כוחם האלקטורלי של המועמדים העצמאים והמועמדים מטעם "מפלגות שלישיות" בבחירות לנשיאות ארה"ב. המערכת הפוליטית האמריקנית אמנם מתנהלת כבר יותר מ-150 שנה כמערכת דו-מפלגתית שבה הרפובליקנים והדמוקרטים מחליפים ביניהם את השלטון, אך ברקע פועלות כל העת שלל מפלגות פוליטיות המנסות לקדם מטרות החשובות להן, ורושמות מועמדים למרוץ לבית הלבן אף כי הן יודעות שאין להם שום סיכוי לנצח. מעת לעת, כפי שקרה ב-2016, השפעתן על המערכת הפוליטית מתבררת כמכרעת. האם זה יכול לקרות גם השנה?
8 צפייה בגלריה
גארי ג'ונסון וג'יל סטיין. גרפו יחד יותר מ-4% קריטיים
(צילום: Gage Skidmore, ויקיפדיה)
הערכת המומחים היא שהסיכוי לכך קטן. הניצחון הדרמטי של טראמפ בחבר האלקטורים ב-2016, שהושג אף שברחבי ארה"ב גרפה קלינטון קולות רבים יותר של בוחרים (על שיטת הבחירות האמריקנית המוזרה קִראו כאן), לא נשכח מלבם של מצביעים רבים, והסוקר צ'רלס פרנקלין הסביר לאחרונה לסוכנות AP כי יש בכך כדי להפחית הפעם את נכונותם של האמריקנים להצביע למועמד שאינו משתייך לאחת משתי המפלגות הגדולות. לדבריו, ההיסטוריה מלמדת כי כאשר מועמד לנשיאות מנצח בהצבעת האלקטורים אך לא בהצבעת העם, בבחירות שנערכות ארבע שנים אחר כך כוחם של המועמדים הזוטרים נוטה להיחלש: הציבור האמריקני קיבל תזכורת עד כמה כל קול קובע, ואינו מוכן להסתכן שוב בעיוות רצון הבוחר.
בבחירות 2016 גרפו מועמדים עצמאים ומועמדים מטעם "מפלגה שלישית", כלומר כזו שאינה אחת משתי המפלגות הגדולות, כ-5% מכלל קולות הבוחרים בארה"ב. 3.28% ניתנו אז למועמד המפלגה הליברטריאנית גארי ג'ונסון, שהגיע למקום השלישי במרוץ לנשיאות, ו-1.07% לסטיין הירוקה. להצלחתם היחסית של השניים תרמה אז העובדה שטראמפ וקלינטון היו שניהם מועמדים מאוד לא-פופולריים, ורבים מהבוחרים – בהם המוני דמוקרטים שחשו כי הניצחון בפריימריז נגנב מברני סנדרס – נקטו הצבעת מחאה. לפי הסקרים המתפרסמים כעת, השנה הבוחרים מתכוונים לקחת הרבה פחות סיכונים: מועמדי הליברטריאנים והירוקים מקבלים רק שניים או אולי שלושה אחוזים יחד.
כך או כך, לביידן, וגם לטראמפ, אסור לוותר על שום קול. כדי לשמוט ניצחון בבחירות מספיק לעתים הפסד בפער קטן בהרבה מ-23 אלף הקולות שהפרידו בין קלינטון לטראמפ בוויסקונסין: הדמוקרטים זוכרים עדיין היטב כיצד בשנת 2000 נבחר הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן לנשיא על חשבון מועמדם אל גור בזכות ניצחון בפער של 537 קולות בלבד בפלורידה הענקית. גם שם תרמה לטרגדיה הדמוקרטית מעורבות של צד שלישי – מועמד המפלגה הירוקה ראלף ניידר שגרף במדינת השמש 97,488 קולות. די היה בכך שחצי אחוז מהקולות האלה יעבור לגור כדי לשלוח את הדמוקרטים לבית הלבן, אבל זה לא קרה.
8 צפייה בגלריה
ביל קלינטון, רוס פרו וג'ורג' בוש האב בעימות הנשיאותי ב-1992. 19% בלי שום אלקטור
(צילום: AP)
גם לרפובליקנים יש זיכרון צורב בגלל "מועמד שלישי": כשג'ורג' בוש האב התמודד ב-1992 מול ביל קלינטון, הסתנן למרוץ המיליארדר הטקסני רוס פרו, וכמועמד עצמאי גרף 19% מהקולות, רבים מהם של מצביעים רפובליקנים שכעסו על המצב הכלכלי וחשו נבגדים בגלל הפרת ההבטחה של בוש שלא להעלות מיסים. פרו עצמו לא השיג אף לא אלקטור אחד, אך הקולות הרפובליקניים שגרף סייעו להפוך את בוש לנשיא האחרון – לעת עתה – שכשל בניסיונו לזכות בכהונה שנייה ברציפות.
מפלגת יובש ומכרות פחם
יותר מ-30 מועמדים מלבד טראמפ וביידן רצים הפעם לבית הלבן. לרובם אין אפילו סיכוי תיאורטי להיבחר, משום שלא הצליחו – חלקם הגדול אפילו לא ניסה – להירשם להתמודדות בדי מדינות כדי לזכות ב-270 אלקטורים, המספר המינימלי הדרוש לניצחון. אלא שעבור רובם זו לא בעיה: בעיני רוב העצמאים ומועמדי המפלגות הקטנות, לא הישג אלקטורלי ממשי בנובמבר הוא הדבר החשוב, אלא עצם הפניית תשומת הלב לרעיונותיהם. הבאת רעיונות חדשים למרכז הבמה הפוליטית היא אולי התרומה החשובה ביותר של מפלגות השוליים בארה"ב, והן היו במידה רבה אלה שהנכיחו בפוליטיקה האמריקנית סוגיות כמו המאבק בעבדות, זכויות עובדים והפרטה – שבהמשך ניטלו על-ידי שתי המפלגות הגדולות והפכו לנושאים מרכזיים עבורן.
8 צפייה בגלריה
כבר "ביקר" בבית הלבן. ברוק פירס, כיום ובכרזת הסרט First Kid (מוקף באדום) על מעלליו של בן הנשיא
למקום השלישי בבחירות לנשיאות צפויה להגיע גם הפעם המפלגה הליברטריאנית. המועמדת שלה היא ד"ר ג'ו ג'ורגנסן, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קלמסון בדרום קרוליינה, הקוראת בין השאר לצמצום הממשל הפדרלי והפחתת מעורבותו בחיי האזרח. בריאיון שהעניקה לאחרונה לרשת NPR הביעה התנגדות להטלת הגבלות קורונה על תושבי ארה"ב, וכינתה את ההגבלות הללו "מעצר בית": "אנחנו מאמינים בחירוּת הפרט וחושבים שאנשים צריכים לקבל את האפשרות להמשיך בחייהם כפי שהם בוחרים". הסגן של ג'ורגנסן במרוץ הוא ג'רמי "ספייק" כהן, היהודי הראשון שרץ כמועמד לסגן הנשיא מטעם אחת משלוש המפלגות הגדולות מאז עשה זאת ג'ו ליברמן הדמוקרט בשנת 2000.
למקום הרביעי צפוי להגיע מועמד הירוקים, האווי הוקינס, שהתמודד בעבר על תפקיד מושל ניו יורק. הוא ינסה, כמו סטיין וניידר לפניו, לגרוף את קולותיהם של מצביעי שמאל פרוגרסיביים שמאסו בממסד הליברלי הוותיק של המפלגה הדמוקרטית. מועמדים נוספים, הצפויים לקושש יחד לכל היותר כמה עשיריות האחוז מקולות הבוחרים, הם "רוקי" דה לה פואנטה בן ה-65 מ"מפלגת הברית", הפועל למען רפורמה בתחום ההגירה ומערכת הבריאות; דון בלנקנשיפ מ"מפלגת החוקה", שהיה מנכ"ל חברת פחם ונשלח לשנת מאסר בגין אחריותו לפיצוץ שבו נהרגו 29 כורים ב-2010; ברוק פירס בן ה-39, שבשנות ה-90 שיחק כילד בשלושה סרטי דיסני (באחד מהם, First Kid, אף גילם את בנו הסורר בן ה-13 של נשיא ארה"ב); ופיל קולינס (לא, לא הזמר) – מועמד מפלגת Prohibition המתנגדת למכירה ולצריכה של אלכוהול. מפלגתו של קולינס היא המפלגה הוותיקה ביותר בארה"ב להוציא את שתי המפלגות הגדולות.
שום "מועמד שלישי" לא זכה באלקטורים בבחירות לנשיאות מאז ג'ורג' וואלאס ב-1968 (שגרף 46 אלקטורים ב-5 מדינות), ואף אחד מהמועמדים שנזכרו כאן אינו צפוי לשנות את התמונה הזו.
קים קרדשיאן ועין אחת פקוחה
ואחרי כל אלה, ישנו גם ההוא – קניה ווסט. שלושה חודשים אחרי שהראפר הכריז בטוויטר כי הוא רץ לנשיאות ואז כינס עצרת בחירות תמוהה שבה שטח את משנתו הפוליטית, הוא טרם הודיע על פרישה מהמרוץ, ולא נראה שיש לו כוונה לעשות זאת. ווסט הצליח להבטיח את הופעתו על טופסי ההצבעה ב-12 מדינות, אבל כבר כעת ברור שהוא לא יספיק להירשם להתמודדות בדי מדינות כדי להותיר לו סיכוי מתמטי להגיע ל-270 האלקטורים הדרושים לניצחון. העובדה שהוא ממשיך במרוץ בכל זאת רק מגבירה את החשד במחנה הדמוקרטי שמלכתחילה הקמפיין של ווסט לא נועד להביא לניצחונו, אלא להסיט מצביעים שחורים מביידן אליו וכך לסייע לטראמפ לנצח. ווסט נחשב לתומך נלהב של הנשיא, ובעבר הצטלם איתו במגדל טראמפ ובחדר הסגלגל.
את החשד שווסט משמש ככלי פוליטי בידי גורמים רפובליקניים הגביר ריאיון-בכתב שהעניק הראפר באוגוסט למגזין "פורבס". מדברים שאמר בו השתמע כי הוא מודה שההתמודדות לא נועדה להביאו לבית הלבן, אלא רק להרחיק מצביעים מביידן, אשר בני הקהילה השחורה נמנים עם בוחריו ה"טבעיים". בהמשך פרסם ווסט ציוץ שבו טען כי "המטרה היא לנצח", אבל את החשד בנוגע למניעיו העצימו הדיווחים על כך שפעילים רפובליקנים – בהם עורכת דין שעבדה בקמפיין של טראמפ – מסייעים לו בהליך הסבוך של ההרשמה להתמודדות בכמה ממדינות ארה"ב. כדי לקבל את הזכות להופיע בטופסי ההצבעה, יש לזכור, נדרשים מועמדים זוטרים כמו ווסט לעבור מסע בירוקרטי מתיש הכולל איסוף של מיליוני חתימות.
במחנה הדמוקרטי מאשימים את הרפובליקנים בניצול ציני של מצבו הנפשי של ווסט. המועמדות של כוכב ההיפ-הופ גרמה להרמת גבות למן ההתחלה, ורעייתו קים קרדשיאן אף ביקשה מהציבור לגלות חמלה כלפיו וציינה כי הוא סובל מהפרעה דו-קוטבית. כשהכריז ב-4 ביולי, יום העצמאות האמריקני, על הריצה שלו לבית הלבן, טען ווסט כי הוא עושה זאת "כדי לשרת את אלוהים", וכי את "מפלגת יום ההולדת" שבמסגרתה יתמודד הקים תחת שם זה משום שכשינצח "זה יהיה יום ההולדת של כולם". לפי הצהרותיו, תוכניתו למאבק בקורונה כוללת הטלת ספק בחיסונים, דבקות בתפילות ו"הימנעות מדברים שמכעיסים את האל". הוא הבטיח שכנשיא יילחם באלימות מצד שוטרים, יתנגד לעונש המוות ויפעל ללגליזציה של מריחואנה, וכדי לצמצם את ההפלות הציע לתגמל נשים שיוותרו על הפלה ב"משהו כמו עד מיליון דולר".
כמה נזק יוכל ווסט לעשות לביידן? נראה שמעט, אם בכלל. בסקרים זוכה הראפר לשיעור תמיכה של פחות מאחוז, ובשום מדינה שבה הוא רשום הוא אינו מסתמן ככוח משמעותי. יתרה מכך, מומחים מתריעים כי ווסט עשוי לגנוב קולות דווקא מטראמפ, משום שאיתו הוא מזוהה פוליטית. על כל פנים, גם הדמוקרטים יודעים ששווה להשאיר עין אחת פקוחה בכיוון שלו: ווסט יופיע על הפתקים בין השאר באייווה המתנדנדת ובקולורדו ומינסוטה שבהן עשוי בתרחיש מסוים להתפתח קרב צמוד. הוא לא יסחף בהן המונים, אבל בחירות 2000 לימדו אותנו מה יכולים לעשות גם 537 קולות במדינות שבהן המאבק פתוח.
