חזרנו מחו"ל. היינו עם עוד זוג חברים, ויצא שבין אתרים ארכיאולוגיים מרהיבים לבין פנורמה עוצרת נשימה מגובה של אלף מטר, דיברנו גם על פוליטיקה. עד כמה כולנו הולכים לאיבוד בבחירות האלה, החמישיות במספר תוך שלוש שנים וחצי, כמה משמימות הרשימות, מייגעים המסרים, וכמה קשה לקבל החלטה כשהפער בין מה שנחזה להיות מצע המפלגה נמצא (כמעט) בסתירה למה שאנחנו יודעים, רואים ושומעים מהעומדים בראש. אבל נניח לזה.
ובין השאר גם התווכחנו, באופן רגוע ותרבותי, על הרכבת הקלה בתל אביב שמרב מיכאלי הבטיחה להפעיל בשבת. למה רגוע? אולי כי לכל אחד מהארבעה בוויכוח הזה יש מכונית צמודה בבית, והשאלה אם הרכבת הקלה בתל אביב תנוע בשבת לא ממש מטרידה את מנוחתנו האישית. אבל לא רק. הנושא עלה לדיון כשגילינו שאנחנו כבר חוצים את העיר הרביעית במספר ולא מצליחים למצוא מסעדה אחת פתוחה, או למצער איזה סופרמרקט. כי ביום ראשון, מתברר, כל בתי העסק סגורים, או סגורות, ואין תחבורה ציבורית.
ונזכרנו שזה היה כך גם בערים אחרות. כלומר, ארצות מערביות, ליברליות, במקום טוב על מנעד הפלורליזם, חלקן חפות לחלוטין ממניעים דתיים, בוחרות לאפשר יום מנוחה אמיתי מבהלת קניות, סחר ומכר, והאזרחים אינם מייבבים מרה ואינם תוהים מה יעשו אם שכחו לקנות חלב ביום שישי.
אחרי שהסכמנו שלא להסכים בעניין - שניים בעד, שניים נגד - וגמרנו לתהות מה ייצא מכל ההבטחה הזו ערב הבחירות כשאיש אינו יודע מי יהיה שר התחבורה מחר, שלא לומר איך תיראה הממשלה אם תקום בכלל ממשלה, חזרנו לכאן ליום הכיפורים, לשקט של יום הכיפורים, בלי שקרונות הרכבת הקלה יזמזמו באוזן.
לשקט - וגם לרעש הגדול שהותירה אחריה המלחמה ההיא, ששניים מתוכנו היו בה. ואיך עוד שנה נציין 50 שנה, ועדיין לא נגמרו הסיפורים ולא תמו החשיפות. ואיך אנשים מתעקשים, 49 שנים אחרי, לספר את הסיפור שלהם. לא כי דחוף להם לפטפט את עצמם לדעת, אלא משום שהם מאמינים שיש בסיפורים האלה לקח שראוי שיילמד, מאמינים שאם הוא יילמד, אולי, רק אולי, הדברים לא יחזרו על עצמם בפעם הבאה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלועל כן, חמישה עשורים אחרי, אנשים שהיו צעירים אז, והם כבר לא צעירים היום, מוצאים לנכון להעמיד דברים על דיוקם ואם צריך גם לסגור חשבונות שהשנים שחלפו לא סגרו. לומר שמי שחטא בחטא היוהרה, חטא הרשלנות, שפעל בניגוד למצופה ממנו - יידע שדבר לא נשכח, ולמרבה הכאב, גם לא נסלח, כמו שגם סיפורי הגבורה לא נמחקים עם הזמן. וכמה עצובות עדויות החיילים שנאספו מיד אחרי המלחמה ויחידת הפסיכולוגיה של הצבא פרסמה רק עכשיו על מחדלי הפיקוד והזלזול בחיי האנשים.
ובין השקט הרועש של המלחמה ההיא מלפני 49 שנה, לבין הרעש השקט מאוד של הבחירות הללו - בעוד קצת פחות מארבעה שבועות, למי שלא שם לב - נמצא כל הקיום שלנו כאן. רק שיהיה שקט.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
