הנה לנו רגע מפעים בפוליטיקה הישראלית. רגע לאחר ששר הביטחון יואב גלנט הציג את תוכניתו ליום שאחרי ברצועת עזה, ראש הממשלה הוציא סרטון שבו הוא נקב שוב בסיסמתו – "לא פתחסטן ולא חמאסטן". וכך, באמנות פוליטית-תקשורתית אופיינית, הוא מסגר את הדיון באופן הבא: גלנט רוצה את הרשות הפלסטינית בעזה, ביבי מתנגד לרשות בעזה. ימים ספורים לאחר מכן, לאחר מסיבת העיתונאים של גנץ, ידע מי שידע להכניס אותו לאותה המשבצת.
גלנט בביקורת חריפה על נתניהו
(צילום: לע"מ)
כך, באופן פשוט, הצדדים הסתדרו להם כהרגלם. יש שמאל שרוצה את הרשות הפלסטינית בעזה ויש ימין שמתנגד אליה. השיח אותו שיח, הצדדים אותם צדדים. נדמה, שדבר לא השתנה מאז אותו יום ארור באוקטובר. המדינה נקרעת שוב בין שתי אפשרויות. אלו יכולות להיות: כן או לא מדינה פלסטינית, רפורמה משפטית או מהפכה משטרית, רק ביבי או רק לא ביבי. נדמה, שהפוליטיקאים נשארו באותו מקום למרות שהכל זז.
נתניהו עונה לגלנט
אלא שבמבט מעמיק קצת יותר, הדברים בכל זאת שונים, למרות שיש מי שמנסה למסגר אותם בדיוק באותו אופן. ברגע ששואלים את השאלה הנכונה, לא מי ינהל את החיים בעזה אלא מי צריך לנהל אותם כדי להבטיח ניצחון משמעותי על חמאס ותפיסת עולמו וחשוב לא פחות, מי לא יכול לעשות זאת, הצדדים הקיצוניים נמוגים להם לשוליים ונשארת מסה משמעותית במרכז. השאלות, חשובות יותר מהשואלים. התכניות צריכות להיות מונעות מחשיבה ריאלית ואינטרסים לאומיים ולא משיקולים פוליטיים צרים. הרציונל, הוא ביטחון אזרחי ישראל ולא תדמית ציבורית.
מנהל אזרחי ושליטה ישראלית אמנם יסייעו להנחית מכה כואבת על חמאס, אך לא ימגרו את תפיסת עולמו
מנהל אזרחי ושליטה ישראלית אמנם יסייעו להנחית מכה כואבת על חמאס, אך לא ימגרו את תפיסת עולמו. שהרי לא רק שבלתי אפשרי שישראל תצליח לחנך מחדש את העזתים, כי אין לה את הכלים והמנטליות לעשות זאת, גם מחיר הדמים והמחיר הכלכלי יהיה כבד מנשוא. מדינה פלסטינית מחר בבוקר או הכנסה של הרשות כפי שהיא, תייצר ותעצים תחושת ניצחון לטרור הפלסטיני. שהרי אין היגיון להכניס תומכי טרור כדי למגר טרור. ההתמקדות בשאלות הפוליטיות של מי מביא את התוכנית הכי גרועה ולמה היא שמאל או ימין, רק תחזק את המשך הדשדוש. אך התשובה לשאלות – איך נוכל לעקור מהשורש את הרעיון עליו חמאס מבוסס, איך נעלים את חמאס מבתי הספר, איך נמחק אותו מהתרבות ואיך נסלק אותו מהמסגדים – תוכל לייצר הסכמות רחבות הציבוריות הישראלית.
הנימוק פשוט. הצורך בדה חמאסיזציה ככלי לחיסול מהותי של חמאס מופיע בתוכניות של נתניהו, גלנט וגנץ. המדינות שצריכות להיות מעורבות בהליך שכזה – איחוד האמירויות, אולי ירדן ומצרים, כנראה שסעודיה לאחר נורמליזציה, מופיעות בשמות כאלו ואחרים בתוכניות של נתניהו, גלנט וגנץ. לא סתם יש מכנה משותף גדול בין כל אלו. לא רק כי המציאות מראה שסביב הרעיונות האלו ישנה הסכמה ציבורית רחבה, אלא כי באמת, זאת הדרך לנצח את חמאס ולשמור את ביטחון אזרחי ישראל. ניצחון צבאי לא יספיק לבדו אלא נדרש לעשות מהלך חינוכי-תרבותי-דתי משלים, בדיוק כפי שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה בגרמניה ויפן ובאופן דומה לשינויים באיחוד האמירויות, סעודיה, מרוקו ובחריין בעשורים האחרונים. נתניהו יודע את זה, גלנט יודע את זה, גנץ יודע את זה וכולנו יודעים את זה. עכשיו נותר לנו לקוות (ולהיאבק) שהם יישמו את זה בפועל.
טל לוריא הוא מייסד ארגון "תמונת ניצחון"
