דמיינו תרחיש שבו קואליציית שמאל ליברלית, עם רוב של 64 מנדטים, הייתה מחליטה לצאת לבליץ חקיקה תחת הסיסמה "הרפורמה החֵירוּתִית". במסגרתה היו חברי הכנסת מנצלים את כוחם האלקטורלי ומקדמים - ללא דיון נרחב או הסכמה - חוקים לשחרור המדינה מחרצובות הדת והרבנות.
כך היו נראים עיקרי הרפורמה החירותית:
1. חקיקת חוק נישואים אזרחיים.
2. שינוי הרכב האספה הבוחרת של רבנים ראשיים, כדי לאפשר ייצוג גם לרבנים ורבניות רפורמיים וחילונים, ולתת שיקוף לכלל הציבור היהודי בישראל.
3. חקיקת "הסדר השכלתו אומנותו": תלמיד תיכון שזכאי לבגרות מלאה יוכל לקבל דחיית גיוס לשירות צבאי במידה שהתחייב להקדיש 45 שעות שבועיות ללימוד במוסד להשכלה גבוהה. בתום לימודיו (בהנחה שבחר שלא להמשיך לתואר מתקדם), יתגייס הבוגר הטרי לשירות צבאי שמשכו שנה וחמישה חודשים, אך אם הוא מצוי במערכת יחסים אינטימית, יהיה רשאי לצאת ישירות לשוק העבודה.
4. חוק פגיעה ברגשי חילונים ולהט"ב: מאסר של שנה למי שמפרסם או משמיע הודעה שיש בה כדי לפגוע באופן גס באמונתם או ברגשותיהם.
5. ריקון סמכויותיו של רב הכותל ופירוק חיץ ההפרדה בין רחבת הגברים והנשים.
אפשר כמובן רק לדמיין את היקף התעמולה חסרת הפרופורציות שתגויס מטעם אמצעי התקשורת הימניים והדתיים, בסיוע סוכניהם השתולים בכלי התקשורת ה"שמאלניים", שיאבקו בכל מאודם בניסיון לטרפד עד כלות את מה שיגדירו מן הסתם כ"הפיכה הכפירתית". התנועה הימנית תגייס תרומות מגורמים זרים, חלקם אוונגליסטים מיסיונריים המייחלים למלחמת גוג ומגוג, כנגד החקיקה שמגבשים נבחרי העם הלגיטימיים. התעמולה תדחק באנשי ימין לצאת לרחובות להתנגד למהלכים המסוכנים לשיטתם, והתקשורת תסקר שבוע אחר שבוע את ההפגנות של המוחים – חלילה, לא אנרכיסטים - תחת בתיהם של אלו שנבחרו באופן דמוקרטי ומקדמים את רצון הרוב ברשות המחוקקת. הם יצעקו "ישראל י-הו-דית! ישראל י-הו-דית!".
מאות אלפי חרדים זועמים יצטרפו למחאה נגד צעדיה הזדוניים של הממשלה הרעה הזו, ויודיעו על שביתה כללית בישיבות ובכוללים. אלפי רבנים, משגיחי כשרות ומוהלים יודיעו על "יום חורבן לאומי". מנהיגי האופוזיציה יקראו לעצירה לאלתר של ההפיכה הכפירתית לצורך הידברות, ונשיא המדינה מצדו יציג מתווה פשרה שלפיה רק חלק מסעיפי החקיקה יאושרו. אבל האופוזיציה לא תהיה מוכנה להתפשר על הדת היהודית. "לא נקבל מצב של חצי יהדות וחצי התייוונות! על היהדות לא נתפשר, גם לא במילימטר!".
וכעת, אם נשוב ברשותכם למציאות, ראוי שנזכור שגם בימים שבהם היה לשמאל רוב בכנסת, הוא לא פעל בהתנהגות דווקאית והשתדל שלא לתקוע אצבע בעין למתנגדיו, ודאי לא כפי שעושים בימים אלה חברי קואליציית נתניהו, המקפידים ככל יכולתם להתסיס בכוונת מכוון. עצם הצפת ההשוואה בין המהפכה המשפטית לבין תוכנית ההתנתקות, שאכן גרמה עוול לציבור מסוים, מעידה על יצר הנקמה החבוי במהלך החקיקתי. הרי מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה גם שמשום מה נשכחה העובדה שמפלגת הליכוד היא זו שהובילה את פינוי היישובים מגוש קטיף, וששר האוצר דאז בנימין נתניהו הצביע ארבע פעמים בעד המהלך, והתפטר מהממשלה רק שמונה ימים לפני שעת השי"ן לביצועו.
במקביל, הניסיון הריאקציונרי לקעקע את ההיסטוריה, ולטעון שלפני כהונת אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון הייתה מדינת ישראל מעין גן עדן פוליטי, הוא נשמת אפו של הפופוליזם. חרף הנטייה המתרפקת של הימין על עבר קסום ומדומיין, הוא מעולם לא היה כזה.
ניצן המבורגמזה 75 שנה ממעטים החילונים לפצות פה למול ההפיכה הרבנית שהשתלטה על תחומי נישואים וגירושים, כשרות ושבת, גיוס והדרת נשים במרחב, שלא לדבר על תקציבים מלוא החופן למוסדות ופרטים השוללים השכלה, קידמה או אפילו ציונות. החילונים מכבדים את הסטטוס-קוו מכורח הנסיבות ומתוך הבנה שבמדינה יהודית-דמוקרטית צריך להתפשר על ערכים מפעם לפעם ולוותר לטובת ההרמוניה החברתית.
כמו שבימין לא היו רוצים שהשמאל ינצל לרעה את כוחו, אל להם לעשות ליריביהם הפוליטיים מה ששנוא עליהם. לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק. הימין אולי ינצח בקרב הזה, אבל מדינת ישראל עלולה להפסיד במערכה.
- ניצן המבורג הוא סטודנט לרפואה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
