אני מנסה לעצור את הדמעות אחרי שצפיתי בסרטון שמתעד את המנהרה שבה נרצחו אלמוג, אורי, הירש, אלכס, עדן וכרמל. אני חושבת על זה שהם עשו הכול כדי לשרוד. הם חיו שם בתנאים לא אנושיים, ורק חיכו שנציל אותם. הם רק חיכו לחיבוק החם מהמשפחות שלהם, חיכו לנשום אוויר נקי ולהרגיש בטוחים בבית. ובסוף הם נרצחו בדם קר.
וישר המחשבות רצות אלייך, לירי. את גם מוחזקת בתנאים האלו? את זכית לאחרונה לראות אור יום ולנשום? אני מדמיינת אותך יושבת במנהרה בחושך ופשוט מחכה שנציל אותך. אני מדמיינת אותך מפוחדת אבל מתפקדת, עושה הכול כדי לשרוד. נאחזת באנשים שאני מקווה שעוד איתך, ויחד אתם מחזקים האחד את השנייה.
בכל בוקר שאני קמה אני כועסת על עצמי, כועסת שאני זוכה להתעורר מאור השמש, לנשום אוויר נקי, לקבל חיבוק מאבא ואמא, ללכת חופשייה. דברים כל כך בסיסיים שלקחו ממך.
ביום השלישי למלחמה מצאתי את המחברת שלך. "הכול זה תקופות שיעברו ובסוף הכול יסתדר לטובה, אני משתדלת להישאר חיובית, אופטימית וחזקה", כתבת. ואולי כשרשמת את זה ידעת בתוך תוכך שיום יבוא ואצטרך להיאחז במילים שלך? כאילו השארת לי משימה איך לפעול בימי הגיהינום האלו. אני מודה לירי, שאני נשברת. אני מנסה להבין איך אני אמורה להישאר אופטימית? איך בסוף הכול יסתדר לטובה?
השבועות האחרונים ערערו את כל מה שחשבתי, לדעת שמעכשיו אני צריכה להגיד שאת חוזרת הביתה ולהוסיף את המילה - בחיים
השבועות האחרונים ערערו את כל מה שחשבתי, לדעת שמעכשיו אני צריכה להגיד שאת חוזרת הביתה ולהוסיף את המילה - בחיים. כי גם זה יכול להתהפך בשניות. בכל לילה לפני שאני הולכת לישון אני מדברת אלייך ומבקשת סליחה, סליחה שהסתיים לו עוד יום ועדיין לא הצלחנו להחזיר אותך הביתה.
אנחנו לא מפסיקים להילחם עלייך, ולא נפסיק לעולם. לירי, אני אוהבת אותך.
