כשחיים חפר מגויס למילואים
זה היה בדיוק אתמול, לפני 20 שנה. הגעתי לבית המשפחה בתקווה להשתתף בחלק מליל הסדר, אבל הביפר הודיע לי על פיגוע התאבדות גדול במלון פארק בנתניה, עשרות הרוגים, המון פצועים. הביפר זמזם: "תגיע דחוף לקריה".
לאורך השנים כבר יצאתי מהבית בבהילות להזנקות, פעולות ומבצעים רבים. אבל הפעם הייתה התחושה אחרת לגמרי. כשרצתי במורד המדרגות שפכו אחריי בני המשפחה מים, מנהג יהודי עתיק יומין ליוצאים למלחמה.
בלשכת שר הביטחון ישבו גם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. "כן בני, מה הבאת לנו הפעם?" חייך השר בן אליעזר. פרסתי את מרשם הקרב הפיקודי, נשאלתי שאלות, שוחחנו באופן קצר ותכליתי. השר שוחח עם ראש הממשלה, יש אישור. מתחילים במדורג, רמאללה תחילה, אחר כך כל שאר ה"שמיכה".
רצתי אל הג'יפ ודהרתי אל מפקדת הפיקוד בירושלים, כל הדרך הורדתי פקודות התרעה לכוחות, הוראות לגיוס מילואים, לוחות זמנים לקבוצת פקודות ולהפעלת כלל תוכניות הפיקוד. סמוך ללטרון צלצלה קצינת החמ"ל: "אנחנו הופכים כעת את התוכנית לפקודת מבצע פיקודית, התוכנית נקראת 'שדה אחר', להשאיר את זה?"
"תני לי רגע", ביקשתי ממנה, ומיד עניתי: "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן'". היא השיבה במהירות: "מה שתגיד, המפקד" - וניתקה.
באותו ליל דמים בערב פסח, צה"ל יצא למלחמה על הבית. זהו סיפורה.
ההבטחה של קולונל אבו-וואליד
כשלוש שנים קודם לכן. אני משרת כמפקד חטיבת בנימין, והיה עליי לקחת חלק ביישום הסכמי אוסלו. בבוקר שבו העברתי את האחריות על אזור ביתוניה למח"ט הפלסטיני, אמרתי לו בדאגה רבה שאני מקווה שישמרו על ההסכם ושלא יכריח אותי לתקוף, לכבוש ולשחרר את השטח שזה עתה מסרתי לו.
הקולונל אבו אל-וואליד התחייב כמובן, שבדור הזה ענייננו בשלום ולא עוד במלחמה, וביקש שלא אדאג. אך דווקא כן דאגתי, ומהטקס הלכתי ישר אל מפקדת החטיבה, לבדוק שוב את תוכניות ההשתלטות מחדש על השטח שזה עתה הועבר לידיו.
היו לנו רמזים עבים לכך שהשלום שלנו אינו בדיוק השלום שאליו הפלסטינים מתכוונים. אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 החלו ביום קרב שבו איבדנו 17 לוחמי צה"ל ו-80 נפצעו. זה קרה תוך כדי תהליך אוסלו. בשיחה שקיים איתי אז הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל, הוא כבר הודיע לי שאחרי הפיקוד על שלדג לא אשלח לתפקיד בלבנון אלא לאיו"ש, משום שלא בטוח שהשלום הזה יהיה שלום ושעליי להכין את המרחב ללחימה, יש סיכוי שתישמע סירנה.
כקצין האג"מ של איו"ש עסקתי בעיקר בשתי המשימות האלה – לפגוע במחבלים ולהכין את האזור ללחימה. בפברואר 1998 נפגעתי קשה ממארב מחבלים בגשר ביר זית צפונית לרמאללה. קצרה היריעה מלפרט את ייסורי הפציעה, הבחירה בחיים והליך השיקום הקשה, אך כעבור למעלה משנה שבתי לפקד על חטיבה לוחמת. התעקשתי לפקד על הגזרה שבה פגעו בי, משום שאצלי לאומי ואישי זה אותו הדבר. וגם רציתי להראות "להם" שהנה חזרתי ושלא הצליח להם. הרמטכ"ל אז, שאול מופז, לקח על אחריותו את השבתו של קצין נכה מבית החולים אל השטח. למבקרים הוא אמר שהוא מכיר אותי מאז שאני צוער, שאכן גופי רוסק אך רוחי איתנה מאי פעם. הוא צדק.
הסירנה נשמעה ועוד איך במאי אלפיים, באירועי יום הנכבה פרצו קרבות בכל יהודה ושומרון, ברצועת עזה ובאזור יריחו. פיקדתי על הלחימה הקשה במרחב רמאללה, נראה היה שאכן, פניהם של הפלסטינים למלחמת טרור, בעקבות זאת כבר התגבשה בפיקוד המרכז ההבנה שבספטמבר אלפיים צפויה התלקחות. באוגוסט יצא ראש הממשלה ברק למו"מ נוסף מול ערפאת בוושינגטון.
באותו הזמן הובלתי את ההשתלמות הצה"לית הגדולה לקראת המערכה הצפויה, ביצענו את הלמידה, ההדגמות והתצוגה בלכיש. רציתי להדגים שם למפקדים "כיבוש עיר פלסטינית", אך מילים כאלה היו אז הס מלהזכיר. מפקדיי לא הסכימו לכך. זה עלול היה להיראות שפנינו לכיבוש מחדש של איו"ש בתקופה שברירית מבחינה מדינית. התפשרנו על "הדגמת כיבוש של פאתי עיר פלסטינית".
קליעים מעל אצטדיון טדי
מתקפת הטרור על ישראל פרצה בספטמבר אלפיים. הלינץ' בחיילי המילואים יוסי אברהמי ואדים נורז'יץ ז"ל ברמאללה, ההתקפה על המטיילים בהר עיבל, האירועים הקשים בקבר יוסף שבהם דימם לוחם מג"ב מדחת יוסף ז"ל למוות, אלה ואחרים הלכו וקרעו קרעים גדולים ומדממים ברקמת היחסים בינינו לבין הפלסטינים.
באותם הימים לא הייתה עדיין גדר ההפרדה. שום מכשול לא הוצב בפני גלי הטרוריסטים שפשוט הלכו או נסעו ליעדיהם והתפוצצו, שוטפים את רחובות ישראל בדם. מטעמי זהירות פוליטיים בעיקרם לא הוגדרו הכוחות הפלסטיניים ככוחות אויב, המכבסה העניקה להם את התואר "יריב", או סתם "כוחות חמושים".
ירושלים הייתה תחת אש, הדור הצעיר של ימינו לא יאמין, אבל בבירת ישראל, בשכונת גילה, נחתו פצצות מרגמה מדי יום. קליעים נחתו סמוך לאצטדיון טדי. לצאת לקניות, לנסוע באוטובוס בכל רחבי הארץ או אפילו לעמוד ברמזור לצד אוטובוס היה מעשה מסוכן.
במטכ"ל קראו למערכה הזו "גאות ושפל", בציבור רווח השם הפלסטיני: האינתיפאדה השנייה.
בחודש מרץ 2001 התמניתי לתפקיד קצין האג"מ של פיקוד המרכז וכאחראי לפעילות המבצעית בכל יהודה, שומרון ובקעת הירדן. סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון ואלוף פיקוד מרכז איציק איתן אמרו לי בישירות ובפשטות שעליי להעביר את הפיקוד ממגננה למתקפה. בחרתי להתחיל את המתקפה שלנו בסדרה רצופה של פשיטות אל תוך השטח הפלסטיני ולאחר שלב התכנון הצגתי למפקד האוגדה, בני גנץ, את תוכנית רענ"ן: רישות (מהלכים הנדסיים), עקיצות (פשיטות קומנדו), נגיחות (פשיטות משוריינות) ונגיסות (פשיטות חטיבתיות גדולות) לכיבושן של ערים פלסטיניות ולפירוקן השיטתי מתשתיות טרור.
בני ביקש להפוך את הרענ"ן לרעננ"ה. להוסיף ה', כלומר הקלות יזומות לאוכלוסייה שאינה מעורבת בטרור. הסכמתי מיד. התחלנו לפעול, "לרשת", “לעקוץ”, “לנגוח”, אולם לפעולות "נגיסה" לא היה אישור. היה חשש גדול מהסלמה, מהתערבות בינלאומית וגם, עדיין היה מי שהאמין שעוד ייכון שלום ו"אסור לשרוף את המועדון" ושחלילה לנו מלתת תחושה ש"בעל הבית השתגע", דבר שבאופן אישי דווקא מאוד רציתי לעשות.
בינתיים גם שב"כ בראשות אבי דיכטר הלך ושיפר את יכולותיו. דיכטר, עמית ורע, שב וטען ש"לחבית הטרור יש תחתית" ושנגיע אליה בסופו של דבר.
במקביל, הקשר האמיץ ורב-השנים בינינו, מפקדי השדה מדור לבנון, ובתוך הפיקוד הבכיר בין איציק איתן לבוגי ולמופז, היה מצוין, היה אמון וזה שווה זהב. בגעגוע אני יכול לכתוב שערך הרעות נשמר בימי הלחימה ההם, ערב מבצע חומת מגן ובמהלכו, התקיים ולא הכזיב. אלה היו ימים מיוחדים של שותפות לדרך, הרבה פחות אגו, גיבוי אמיתי לדרג הלוחם והרבה אחוות לוחמים.
ישראל הייתה אז במין מצור, לא היינו אז אומת סטארט-אפ, מרכז תרבות תוסס ויעד תיירותי פעיל. היינו מדינה מוכת טרור. זה לא יכול היה להימשך כך, לדעתי ולדעת רבים מחבריי.
שמיכה בשדה קוצים
עמדתי מול הלוח המחיק בחדרי במפקדת פיקוד המרכז. זה היה יום שישי בערב. ישראל כולה בערה במדורה גדולה שהוזנה ללא הרף, מדורת טרור. מולנו פעלה מכונה משומנת של תעמולה, הסתה, גיוס מתאבדים, חגורות נפץ ופיגועי ירי. במשך שעות שירטטתי את מוקדי הבעירה הרבים מספור וחיפשתי מהלך אופרטיבי מתאים. ידעתי ש"מטפי כיבוי" בכל מקום לא יעזרו, וגם לא "זרנוקי מים" אזוריים.
שנות אוסלו אפשרו לאנשיו של ערפאת לבנות תשתית מבצעית עמוקה שהתקשינו לחסל. כספי הסיוע הרבים שקיבלו הפלסטינים כחלק מהתהליך המדיני לא הוקצו לרווחת העם, לטיפול בפליטים או לתשתית האזרחית. הם בנו כוח צבאי גדול מאוד וניסו להרדים את העולם עם מיצגי שלום. בחלק ניכר ממהלכים אלה הם הצליחו לא רע. התיאור הזה צריך להזכיר לקוראים מה יקרה אם לא תהיה לנו שליטה ביטחונית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ואם מי מכם לרגע שוכח, תביטו על רצועת עזה ומדינת הטרור שנבנתה שם מאז ההתנתקות.
באותו שבוע זימן הרמטכ"ל מופז קבוצת מפקדים בכירים להערכת מצב בראשותו, כשהגיע תורי קמתי ואמרתי מילים קשות, טענתי שסיפור השלום מול הרשות הפלסטינית נגמר, שעלינו לצאת למלחמה ולפרק את הפלסטינים מנשקם. בחדר קמה מהומה. המתנגדים הזהירו שמהלך כזה פירושו הפרת הסכמי השלום. האמריקאים והרוסים יתערבו, המצרים יוכלו להיכנס עם צבא לסיני, הסורים יחממו את גזרת הגולן ומה לא. קצין בכיר ממני קם ובזעם רב דרש מהרמטכ"ל לרסן אותי. "לא ייתכן שאלוף משנה ידבר כאן על שינויים גיאו-פוליטיים ועל כיבוש מחדש של איו"ש". מופז הקשיב ואמר לי כך: "לא ביקשתי שתפסיק, אתה תמשיך להגיד את עמדתך".
על הלוח המחיק בפיקוד, שישי בערב, ציירתי מין שמיכת ענק שתחנוק את האש. המטרה הייתה להכין מערכה להשתלטות מחדש על כל השטח. מלחמה שתכריע את הטרור. חשבתי רבות על גודל "השמיכה" הנדרש. התכנון היה של מבצע גדול מאוד, כזה שמעולם לא ביצענו כמוהו. יידרשו עבורו כוחות רבים בסדיר ובמילואים, רובו יתנהל בשטח רווי אזרחים, שלא נוכל להביא את מלוא עוצמת האש של צה"ל, ושיהיה לו מחיר גבוה ונפגעים לא מעטים.
מאז הסכמי השלום היו לצבא כמה תוכניות בשם הקוד "שדה קוצים". שדה קוצים א' וב' דיברו על מצבי כוננות מוגברים ומהלכים מוגבלים מול הפלסטינים, תוכנית שדה קוצים ג' דיברה על השתלטות מלאה על השטח, אך היא לא תוכננה. צה"ל נמנע מכניסה לערים ולשטחים בנויים עקב לקחי הקרבות המרים בירושלים בששת הימים, בסואץ ביום הכיפורים ובביירות במלחמת שלום הגליל.
אני סברתי שלא תהיה לנו ברירה מלבד כיבוש מחדש של כל השטח, כולל הערים הגדולות, מחנות הפליטים והקסבות.
לדיון הבא במפקדת הפיקוד הזמנתי את נציג חטיבת המבצעים במטכ"ל. הוא שמע בתדהמה את התוכנית והצרכים שלנו: ביקשנו שבמבצע ייקחו חלק חמש אוגדות, לא פחות, גיוס מילואים מלא של כל הכוחות האלה, שנקבל תחתינו את כל הכוחות המיוחדים של צה"ל וסיוע צמוד של מסוקי קרב, מל"טים ואולי גם מטוסי קרב.
הייתה תדהמה, והרעיון נדחה כמעט אינסטינקטיבית. זה היה צפוי. למרות הכל, המשכנו לתכנן.
"המפקד, תפתח CNN"
הייתי שקוע באישור תוכניות למבצע מיוחד כשהאינטרקום מהחמ"ל הידהד בחדר: "המפקד, תפתח מהר CNN". על המסך הגדול שלפניי הספקתי לראות את המטוס השני מתרסק לתוך מגדלי התאומים במנהטן.
ב-11 בספטמבר 2001 קיבלה המערכה המדממת שלנו הקשר חדש. האמריקאים הכריזו על מערכה עולמית נגד הטרור וחילקו את העולם לטובים - ולציר הרשע. לא רק שהיינו מ"הטובים", אלא הובלנו את המערכה נגד הטרור. לפתע פתאום זכו ארגוני טרור לאפס סבלנות ומכבסת הצביעות שכינתה אותם לא אחת כלוחמי חופש ספגה פגיעה ישירה, היישר מהמעצמה העולמית. מצברי הלגיטימציה שלנו נטענו במלואם ונוצר חופש תמרון גדול.
בינואר 2002 סיירתי בגזרת שכם כשידיעה על פיגוע קשה הגיעה אליי: מחבלים פרצו אל חגיגת בת-מצווה באולם שמחות בחדרה, רצחו ביריות שישה מהחוגגים ופצעו עשרות עד שחוסלו. רתחתי מזעם, יצאתי מיד לתל-אביב והודעתי לאיציק, אלוף הפיקוד, שאני מתכוון לשים על שולחן המטכ"ל מבצע גדול ואתעקש שיאושר. זה היה מבצע מסוג "נגיסה", פעולה גדולה וממושכת בעיר שממנה יצאו המחבלים – טול-כרם.
הגעתי אל לשכת הרמטכ"ל, באותה עת התקיימה אצלו הערכת מצב עם בכירי המטכ"ל. ביקשתי ממזכירתו להיכנס ושזה דחוף. פרסתי על השולחן הארוך את תצלום האוויר של העיר טול-כרם עם הרעיון המבצעי של המבצע לכיבוש העיר ולסריקתה.
הפורום ברובו התנגד, עלה חשש להסלמה, הטונים עלו, אני התרתחתי והרמתי את הקול, מופז שאל מספר שאלות על התוכנית ומה לדעתי תהיה ההשפעה של המבצע, הסברתי בתמצית, אבל הדגשתי שזה לא כל כך חשוב מה תהיה ההשפעה. רצחו לנו הרגע אזרחים בבת-מצווה בחדרה, המחבלים באו מטול-כרם ואנחנו חייבים לעלות מדרגה ולכסח את המקום הזה, ככה פשוט.
מופז שתק לכמה רגעים וחשב, לבסוף ביקש שישיגו לו את שר הביטחון ואז אמר לי בקצרה: "גל, בסדר, תתגלגל עם זה, תבצעו, בהצלחה".
יצאתי נסער מהחדר וביצעתי במהירות שלושה טלפונים: הורדתי מיד פקודת התרעה למח"ט הנח"ל אל"מ יאיר גולן, עידכנתי את קציני המבצעים שלי בחמ"ל ועדכנתי את איציק, ביקשתי כוס מים וישבתי רגע להוריד את הדופק. אלוף גיורא איילנד יצא מהדיון וניגש אליי, "מה זה צריך היה להיות, מה הלך שם?” שאלתי אותו, הוא חייך ואמר: "תראה, כולם בחדר היו בכלל נגד כניסה לערים פלסטיניות ואתה באת פתאום ושיכנעת שכן צריך להיכנס".
אחרי הפעולה הזו הערים הפלסטיניות כבר לא היו חסינות. ידעתי שתוכנית המהלומה שלי תתממש, זה היה רק עניין של זמן.
כולם רוצים להשתתף
המערכה יצאה לדרך ברמאללה, מרכז השלטון הפלסטיני, בדיוק כמו שתוכנן. זה קרה בליל הדמים של ערב פסח 2002. שעות אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק. גיוס המילואים החל וכולם רצו להשתתף. זו הייתה חוויה נדירה, אחרי השבר של מלחמת לבנון הראשונה, כל הספקות על אודות אחוזי התייצבות וגיבוי ציבורי נענו עם הוצאת צווי 8. הייתה הסתערות של המוני מילואימניקים על הימ"חים. גם אלה שכבר קיבלו פטור ממילואים לא הסכימו ללכת הביתה. לא היה לנו ציוד לכולם, לא יכולנו לגייס את כולם, היינו במצב של 130 אחוז התייצבות. מחטיבת ירושלים של חברי, אל"מ רמי חכם (צור) הגיע אליי מסר מחויך: "אנחנו חייבים לכבוש את בית-לחם פעמיים, כולם רוצים להשתתף".
זה היה מרגש מאוד אבל ראשנו כבר היה עמוק בהתפתחות המערכה. אף שלא הפעלנו את עוצמת האש של חיל האוויר ושל התותחנים, חוו בני הדור הפלסטיני הזה מין מהדורה חדשה של מלחמת ששת הימים, טנקים ונגמ"שים הסתערו על ערי הטרור, מסוקי הקרב ריחפו מעלינו וסייעו מקרוב, לוחמי החי"ר והצנחנים, בסדיר ובמילואים נכנסו ללחימה בשטח הבנוי, בנחישות וללא מורא. הכוחות עברו דרך קירות, חיסלו מאות מחבלים ושבוּ אלפים, נחשפו מעבדות נפץ ומצבורי נשק. קרבות המגע, פנים אל פנים מול הכוחות הפלסטיניים והפעולה המתואמת, בעת ובעונה אחת בכל המרחב הותירו את האוכלוסייה הפלסטינית בהלם ואת המחבלים בהלם מוחלט.
ג'רי (יצחק גרשון), מפקד אוגדת איו"ש, פיקד על הקרבות ברמאללה ושכם. עמוס בן-אברהם, מפקד אוגדת יהודה, על בית-לחם ואזור חברון. אוגדת 162 של אודי שני באזור בקעת הירדן. אליהם הצטרפו שתי אוגדות המילואים שלנו: אייל שליין (אוגדה 340) באזור ג'נין ואוגדה 98 של טל רוסו טל על טול-כרם, קלקיליה והמרחב הכפרי בשומרון. יחד הם הורידו את השמיכה על מדורת הטרור.
באוגדות של צה"ל שלא שויכו לפיקוד המרכז היה כעס גדול על שלא גויסו למערכה. תן לנו לעשות משהו, ביקשו כולם, תן לנו משימה, תן תפקיד, כל דבר, לא משנה מה, רוצים להשתתף במלחמה על הבית.
מי מחכה מעבר לקיר
לבודד את ערפאת: זו ההנחיה המדינית-אסטרטגית. הוא היה במוקטעה ברמאללה, והפקודה הייתה להרוס את כל מה שסביבו, ולא לפגוע בו. היה זה אתגר מורכב, אך לוחמי גולני ביצעו אותו היטב. כשנכנסתי אל הבניין עם לוחמי סיירת גולני הגעתי איתם עד הקיר שמעברו השני ישב רב-המרצחים בעצמו. גם אם מאוד רצינו, לא שברנו את הקיר הזה.
בבית-לחם התפתח אתגר בעל משמעות אסטרטגית בינלאומית: מחבלים רבים נמלטו אל תוך כנסיית המולד ולקחו את אנשי הכנסייה כבני ערובה. מרחב הכנסייה הוגדר מיד כבועה אסטרטגית. צוות מו"מ מטכ"לי הגיע למקום, כוחות מיוחדים ומיטב הטכנולוגיה. במקביל היה מאמץ להרגיע את העולם הנוצרי, הבטחנו שהמקום לא ייפגע ושנעשה הכל כדי שלא ייפגעו בני הערובה. לאחר שורת מבצעים מיוחדים ומו"מ עיקש פונו המחבלים שנותרו בחיים. בשלב הזה איפשרנו לתקשורת להיכנס והראינו לעולם מיד את הנזק שגרם הטרור למקום הקדוש.
כשהכוחות פרצו למתחם הביטחון המסכל בביתוניה, ליד רמאללה, זה היה הסימן לשבירת יחסי העבודה עם ג'יבריל רג'וב. גם כאן ראיתי במו עיניי את ההשקעה האדירה שהפנו הפלסטינים להתעצמות ביטחונית, לא לרווחת אזרחיהם.
ג'נין, לא סטלינגרד
קרב קשה במיוחד התפתח במחנה הפליטים של ג'נין. כוחות המילואים של חטיבת חי"ר 5 עם גולני והנח"ל נלחמו מבית לבית מול התנגדות עיקשת וזירות מטענים. כוח מילואים נקלע למארב במתחם בנוי. בקרב הזה נפלו 13 לוחמים וגופותיהם של שלושה מהם נחטפו. הכנסנו לפעולה את כוחות שייטת 13 בפיקודו של רם רוטברג ותוך לחימה עזה הם איתרו את הגופות שנחטפו.
הצנחנים בפיקודו של אביב כוכבי וגולני בפיקודו של משה צ'יקו תמיר התגברו על הכוחות הפלסטיניים בשכם, יחד עם חטיבת השריון "יפתח" בפיקודו של אורן בן-ג'ויה.
23 לוחמים איבדנו בג'נין. זו הייתה הזירה האחרונה שבה עדיין התחוללה לחימה. במקביל, נאבקנו נגד הניסיון של הפלסטינים ליצור נרטיב של "סטלינגרד", מקום שבו הם לוחמים בחירוף נפש מול העוצמה הישראלית, ומול הטענות על "טבח".
השקר הזה קנה אחיזה בתקשורת הפלסטינית וממנה אל הבינלאומית. כיוון שבפרוץ הקרבות לא אפשרנו לתקשורת להיכנס אל מרחב הלחימה, התעצמו השמועות ושודרו ברחבי העולם.
לחץ גדול הופעל על הפיקוד לסיים את הלחימה ולהכריע את ג'נין סופית. תקיפה מן האוויר במטוסי קרב לא באה אז בחשבון בגלל חשש ממשי מפגיעה באזרחים שכרגיל שימשו כמגן אנושי לטרור. צריך היה פתרון אחר. מצאנו אותו: דחפורים ממוגנים שנעו בשורה ולאחר אזהרות במגאפונים, הרסו את מעוזי המחבלים. כעבור כמה שעות הם נכנעו. "מה כבר אפשר לעשות נגד דחפור ממוגן?” אמר מפקדם של המחבלים לאחר שנכנע.
כשהשקט השתרר, עברתי שוב בין האוגדות, סיירתי בגזרות השונות, ההרס היה גדול מאוד. זו הייתה מלחמה.
בתוך זמן קצר הוצאנו לדרך את מבצע ההמשך, "דרך נחושה", רק כך ניתן היה להכריע סופית את הטרור, בפעולה יבשתית-שיטתית לאורך זמן, ממסתור למצבור, מבית לבית. במקביל התחלנו לתכנן את הקמת גדר ההפרדה והגנת גושי ההתיישבות.
לקראת המלחמה הבאה
מלחמת יום הכיפורים, מבצע יונתן באנטבה ומבצע חומת מגן: שלושה מושגים מכוננים, שמות נרדפים ועזרי ניווט למקבלי ההחלטות במדינת ישראל, כבר שנים רבות.
מלחמת יום הכיפורים היא אירוע מעצב, שם נרדף למחדל, להפתעה מטלטלת, לאובדן אמון בדרג המדיני, לכל מה שאסור שיקרה לנו. אף שהייתי ילד אז, היא צרובה גם בי ובמפקדים בני דורי כחותם בוער, מגדלור מהבהב ומתריע.
מבצע יונתן באנטבה זקף את גבנו אחרי הטראומה של 1973, שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא יצא צה"ל אל מעבר להרי החושך, אלפי קילומטרים מישראל ונחת באוגנדה כדי לחלץ בני ערובה – את האנשים שלנו, בני עמנו, לחסל את המחבלים ולהגיד "חבר'ה, באנו לקחת אתכם הביתה".
מבצע חומת מגן הגיע בשיאו של גל הטרור והרציחות באזרחי ישראל. במשך שנים של תהליך מדיני, הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, חווינו אובדן ושכול מדי יום. זה לקח זמן, אך המבצע והמהלכים שאחריו הביאו להכרעת הטרור, לשינוי המציאות הביטחונית, עד היום.
כקצין האג"מ של הפיקוד עסקתי כמובן בתחקירים על כלל המערכה, אבל מלאכה רגישה ומיוחדת הייתה תחקיר נפילתו של כל אחד מהלוחמים שלנו.
במשך שעות ארוכות למדתי את נסיבות נפילתם של כל אחד ואחד מגיבורי החיל שלנו, 30 לוחמים, מילואים וסדירים. כל משפחה שכולה קיבלה ממני מכתב רשמי בחתימת ידי עם נסיבות נפילת הבן במערכה נגד הטרור, המלחמה על הבית.
למבצע חומת מגן יצאנו אחרי שנים ארוכות של מתקפת טרור על ערי ישראל ותוך כדי תהליך שלום. טקסי חתימה, נאומים בוושינגטון, מטסי דגלים וים של תקוות נמהלו בדם ובאש, במעשי רצח מזוויעים ובאוטובוסים מתפוצצים. מדי יום, כל בית בישראל הריח את העשן, כל משפחה חוותה את האימה, את הכאב ואת הביטחון שאבד.
הישראלים הכמהים לשלום כבר האמינו שאחרי מצרים וירדן, הנה יש מו"מ עם סוריה. הנה, נחתמים הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. קץ למלחמות. לאורך שנים פימפמו לנו שהפיגועים יכולים להיחשב גם כ"ייסורי השלום", כ"במפרים" בכביש אל המנוחה והנחלה.
כשהתחיל התהליך המדיני מול הפלסטינים, החלה בצה"ל היערכות ל"צבא בעידן של שלום". נסגרה אוגדה משוריינת 370, התחיל צמצום כוחות בחיל האוויר ובחיל הים, והתחלנו ללמוד על תופעת "אובדן האויב" שחוו הצבאות באירופה. אחרי שסיימתי לפקד על יחידת שלדג, שאלתי את עצמי בזהירות, מה אעשה אם באמת תמו המלחמות? והאם לא מתקרב היום שבו אוכל כבר להשתחרר? הרי השלום בפתח... אך בכל זאת הייתי חשדן והארכתי את שירותי בקבע, לעוד ועוד שנים.
לא כולנו בטחנו בתהליך אוסלו אבל ככלל, העם נתן צ'אנס לשלום. הפגיעה הפלסטינית באמון הציבור הישראלי הייתה חדה, מתסכלת וחוללה זעם נצור, הולך ומתגבר. הוא היה נצור גם כשמכונת הרציחות הייתה מאורגנת ונתמכת על ידי הרשות הפלסטינית. גלים של מתאבדים שטפו את ישראל, לעיתים עם שלושה וארבעה פיגועי ענק ביום, בכל רחבי הארץ.
בתחכום נכלולי, ידעו הפלסטינים לבנות נרטיב הפוך של דוד וגוליית. הם היו דוד עם האבנים ואנחנו היינו גוליית הטנקיסט, הכובש רב-העוצמה שדורס אותם.
כל מלחמה היא מערכה על התודעה. התקשורת העולמית הייתה מוטה לחלוטין לטובתם, מצברי הלגיטימציה שלנו היו מרוקנים לגמרי, לא היה לנו גיבוי גם מהטובות שבידידותינו. למרות המחיר הנורא, הייתה ציפייה שנמשיך לכבד את הסכמי אוסלו ונבנה את האמון עם הפלסטינים. על אף ולמרות הכל, נדרשנו ללכת יד ביד ב"מנהרה אל הסדר הקבע" (זו הייתה אז המטפורה השלטת), להדליק בה אור ולנוע קדימה, תוך כדי מימוש ההסדרים המדיניים.
כקצין בכיר בצה"ל ראיתי את הקטר שבא ממול, הרגשתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה ולא מגינים על העם בישראל. לעמדתי היו שותפים רבים מחבריי מפקדי השדה, אבל מולנו היו רבים שהיו מאוהבים באוסלו ושבויים בקונספציה של השלום ומחירו.
אחת הסיבות לעוצמתה של חוויית חומת מגן בחברה הישראלית היא בגידתם של הפלסטינים והנהגתם ביחסי האמון שביקשה ישראל לרקום. כל התום וההתרגשות הכנה מתהליך השלום נכזבו, נפרמו, התרסקו, לטווח ארוך, אם לא לתמיד. כל כך רצינו להאמין אבל כל כך נפגענו, עד שהזעם הנצור והכבוש הלך ותסס. אצבע אחת כבר המתינה על הנצרה והשנייה, על ההדק.
כל המייחסים את פרוץ גל הטרור בשנת אלפיים לביקורו של אריאל שרון בהר הבית צריכים לשוב ולקרוא את מה שכתבתי. הפלסטינים כבר החליטו קודם לכן להקים את מדינתם בדם ואש, כל מה שהשיגו עד כה בהסכמי אוסלו נתן להם נקודת פתיחה מצוינת, השטח היה מלא באמצעי לחימה ובכוחות פלסטיניים, הם שאבו השראה רבה מנסיגת צה"ל מלבנון ארבעה חודשים קודם לכן, נאום קורי העכביש של נסראללה בבינת ג'בייל קרא להם להתקומם מול האויב הישראלי החדש שנבעט זה עתה מלבנון, את המראות הקשים של הנסיגה לא ניתן היה למחוק ולערפאת זה נתן עידוד ודלק למלחמה.
בכל מקום שבו לא חווה האויב את עוצמתו של צה"ל שילמנו ועודנו משלמים מחירים. חשבתי אז ואני חושב גם היום, שההחלטה שלא לתקוף את העיר חברון במהלך חומת מגן הייתה טעות גדולה. נשאלת גם השאלה מדוע לא יצאנו למערכה כזו ברצועת עזה, זירה שהייתה ועודה ראויה לפירוק שיטתי.
יש להחלטות האלה הסבר אבל חשוב לדעת שצה"ל בנוי ומסוגל לבצע לחימה ביותר מחזית אחת. ניתן להבין את הדאגה מעצם ההחלטה לצאת למערכה שחיסלה בפועל תהליך מדיני רב-שנים, ניתן להבין גם את הרצון להתמקד, להימנע מחזית שנייה בעזה וגם מחזית שלישית, שכן לכל אורכו של מבצע חומת מגן הפעיל חיזבאללה מאמצי אש והתגרויות לאורך גבול לבנון.
20 שנים אחרי חומת מגן ו-16 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה והציבור בישראל כבר יכול להבין את ההבדל בין "סבבי האש" בלבנון ובעזה לבין מהלכים הכוללים פעולה קרקעית, תמרון בשטח האויב והגעה לקרבות פנים מול פנים. המלחמות בנות זמננו מתנהלות בדרך כלל מול צבאות טרור ואת אלה לא ניתן להכריע בתקיפות מן האוויר או במבצעי קומנדו, פירוק שיטתי של טרור מחייב לחימה יבשתית על כל המשתמע מכך.
החברה הישראלית סיגלה לה הרבה מן המאפיין את תרבות השפע המערבית, היא התמכרה לשקט, למיגון, לכיפת ברזל ולקניית הזמן בין מבצע למבצע, אבל העם בישראל חייב לזכור שעל אף המחיר שיש לפעולה קרקעית, לא תמיד יש לנו ברירה.
שלום וביטחון, חירות ועצמאות, שגשוג ורווחה עולים בדם, בימים האלה אנו רואים את המלחמה באירופה ונזכרים שאנו יכולים לבטוח רק בעצמנו, רק בחרבנו. איש לא יבוא להילחם איתנו, רבים יציעו לנו תפילות ואולי אפילו סיוע הומניטרי.
האם אנו בנויים למערכה גדולה, כואבת, מפתיעה, רבת-אבדות ונזק? האם נדע לקום, להיות נכונים לשלם מחירים ולנצח, כמו בחומת מגן?
למשל, בקרבות הצליחה בסיני, במלחמת יום הכיפורים, איבדנו שם מאות לוחמים ואלפים נפצעו. כפי שמתאר עמירם אזוב בספרו "צליחה", הלחימה נמשכה ונמשכה עד להכרעה ולניצחון, האם יעמדו לנו הכוחות במלחמה הבאה?
במלחמת לבנון השנייה נפלו בקרבות 121 לוחמים ונהרגו 44 אזרחים, הביקורת הייתה רבה, לא מידתית ותקצר היריעה מלפרט את שעברנו במלחמה ובעקבותיה. נראה היה כאילו שכחנו שלמלחמה, להשגת ביטחון ולהרתעה (הנמשכת כבר 16 שנים מאז), ישנם מחירים כבדים.
בכל מבצע ומלחמה קיים אצלנו "מרחב האחריות הפטריוטי": חלון זמנים של שבוע עד עשרה ימים ובמהלכם כל העם צבא, הכל מגויסים למשימה, שולחים אהבה וחבילות לחיילים. עם סגירתו של החלון, נכנסים לפעולה אלופי האולפנים חמורי הסבר והפרשנים גורסים שהגיע הזמן "לשאלות הקשות באמת", לקבוע מי צריך לשלם מחיר על מחדלי המבצע או שערוריית המלחמה, תהא אשר תהא. הישראלי בכורסתו מקשיב - ושוקל האם לא הגיע כבר הזמן לוועדת חקירה, להדחתם של מפקדים, להפגנות ולמחאות מאורגנות, חלקן אפילו ממומנות. שכן לפחות מאז 2006, מלחמה אצלנו היא גם הזדמנות לחולל מהלכים פוליטיים.
האם יעמדו לנו הכוחות כמו בחומת מגן, האם נבין כבר עתה שבלי צה"ל ומפקדיו לא נהיה מוקד הייטק, לא מדינה משגשגת ולא מעצמה אזורית?
האם, למשל, יהיה מי שיגיד די להשתלחות הרצופה והמתמשכת בתנאי שכרם של אנשי הקבע, יעמוד להגנתם של מפקדים לוחמים שנצרבו בניסיון קרבי, יבהיר שקודם כל ביטחון ויזכיר את דבריו של דוד בן-גוריון: "צריך שטובי הנוער שלנו, אנשי המעלה מבחינה מוסרית-חלוצית, ובעלי הכושר האינטלקטואלי הגבוה ביותר, יקדישו כל זמנם, כישרונם וחייהם לתפקידי הביטחון של המדינה"?
האם נתעשת ונזכור זאת? האם במלחמה הקשה שלפנינו "עם כלביא יקום"? האם נהיה מוכנים לשלם את המחיר וכמה זמן יעבור עד שנבין שאין לנו ברירה?
עתידה של המדינה תלוי במידה רבה באנשים שיקדישו לה את חייהם, שיקריבו למענה ויתייצבו לשרת בעת קריאה אל הדגל. אני מקווה שהחברה הישראלית תירפא מן המחלה האוטואימונית שפשתה בה, הנטייה של מערכת לתקוף את עצמה ולחסל את מי שמוכן לשרת עלולה לדלל את השורות ולהרחיק מהן את העזים והטובים, עם כל אהבתם לעם ולארץ. אם כך יימשך לא יהיו אבני ראשה לחומת המגן שלנו ולבטח יחסרו בה לבנים, לצערי אני אומר זאת מניסיון.
בחומת מגן יצא צה"ל למלחמה, אף שלא הוגדרה ככזו. בכל מלחמות ישראל לא ידענו מיידית שאנחנו במלחמה, להוציא ששת הימים שבה פתח צה"ל במתקפת פתע. זה תמיד לקח בין יום אחד לבין חודשים או שנים עד שהבינו מנהיגי המדינה שהיינו בעצם במלחמה. בשנה האחרונה, באיחור של 20 שנה זכינו להוקרת האומה וקיבלנו את אות המערכה ללוחמים ברצועת הביטחון בלבנון, 20 שנה אחרי שהסתיימה הגיע הזמן להכיר תודה גם ללוחמי המערכה בחומת מגן.
20 שנים אחרי ליל הסדר ההוא, אני מבקש להזכיר את מצוות והגדת לבנך. המאמר מוקדש לחללי מתקפת הטרור על ישראל, לחללי צה"ל וכוחות הביטחון ולנפגעים בגוף ובנפש. מי שהיה שם לא ישכח, יזכור ויזכיר את הדרך לחומת מגן ואת הדרך הנחושה שהביאה ביטחון לעם בישראל.
