"שנים רבות אנחנו עובדים על קבלת הכרה בינלאומית בחבל סהרה המערבית, שהוא אזור מרוקאי לכל דבר", אומרת בועידה, בת 45, בריאיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "ההכרה האמריקנית מספקת לנו ביטחון רב ועוצמה במאבקנו הצודק, לקבל הכרה בינלאומית למה ששייך לנו. טוב לדעת שארה"ב נמצאת בצד שלנו ומכירה בריבונות של מרוקו על אזור זה".
שליחנו מדווח מקזבלנקה
(צילום: יניב חלילי )
בשנה שעברה הפכה בועידה לאישה הראשונה בתולדות מרוקו שנבחרת לעמוד בראש אחד המחוזות המרכיבים את המדינה. בועידה, שנחשבת כבר שנים למטאור פוליטי ולאחת הפוליטיקאיות הבכירות בארצה, משנסת עתה מותניים. היא רוצה לנצל עד תום את המומנטום בהכרה האמריקנית כדי לשכנע את שאר העולם ללכת בעקבות ארצות הברית. ובדרך, היא אף יודעת שמדינה נוספת תומכת בטענת מרוקו לבעלות על החבל - ישראל. "אין ספק שתמיכת ישראל חשובה לנו", היא אומרת.
ההכרה בריבונות מרוקו על אזור הסהרה המערבית היא למעשה הפרס שהעניק טראמפ למרוקו, בתמורה להסכם הנורמליזציה של המדינה המוסלמית עם ישראל. בועידה כמובן חושבת אחרת. "אנחנו לא צריכים פרס כי סהרה המערבית הייתה מאז ומעולם שייכת למרוקו".
קצת היסטוריה: מרוקו חיה תחת כיבוש קולוניאליסטי משולב. שטחה אדיר הממדים חולק בין צרפת (מרכז מרוקו) וספרד (צפון המדינה ודרומה). ב-1956 קיבלה מרוקו עצמאות מצרפת והמלך מוחמד החמישי הפך לראש המדינה העצמאית. בהדרגה, גם החל המאבק על עצמאות הסהרה. ממשלתו של הרודן הספרדי פרנקו לא רצתה לשחרר את החבל העצום, העשיר במחצבים ובאזורי דיג.
ב-1975 הסתיים הקולוניאליזם הספרדי ומרוקו, מאוריטניה ואלג'יריה החלו לנהל מאבק על השליטה באזור. מאוריטניה נסוגה מתביעותיה על החבל. במקביל, הוקמה במקום תנועת הפוליסריו, שנתמכה על ידי אלג'יריה ועל ידי לוב של קדאפי. "הפוליסריו החלה כתנועה של סטודנטים צעירים מהסהרה, שהושפעו ממהפכנים בדרום אמריקה ונוצלו על ידי אלג'יריה ולוב, עד שהם תבעו בעלות על סהרה המערבית״, טוענת בועידה. "הם עזבו את מרוקו ועברו להתגורר במחנות פליטים באיזור תינדוף באלג'יריה, לא הרחק מהגבול".
אלא שהתביעות של תנועת הפוליסריו על החבל בכל זאת הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית. האו"ם ומוסדות בינלאומיים אחרים סירבו להכיר לאורך השנים בסהרה המערבית כחבל ארץ מרוקאי - ואמרו כי אלג'יריה, מרוקו ותנועת הפוליסריו צריכות ליישב את הסכסוך ביניהן. "בלי תמיכת אלג'יריה בפוליסריו, אין לתנועה כל משמעות", אומרת בועידה. "עבור אלג׳יריה מדובר באגו לאומי והם רוצים לקבל שליטה פוליטית וצבאית על האזור. אלג'יריה חוששת להתעמת ישירות עם מרוקו אז היא משתמשת במורדי הפוליסריו. בשנות השבעים אנשי הפוליסריו חטפו מרוקאים רבים מבתיהם ואז טענו שהם עזבו את הסהרה מרצונם, כדי לחזק את תביעתם על החבל".
ב-1991 נחתם הסכם הפסקת אש שהביא קץ ללחימה. הקהילה הבינלאומית הציעה כי בסהרה המערבית יתקיים משאל עם, שיכריע את עתיד החבל. אבל אז ניטש ויכוח נוסף - כיצד מחליטים מי ישתתף במשאל העם? רוב תושבי האזור היו שבטים, חלקם נמלטו ממנו בשנות הכיבוש הספרדי. במרוקו תבעו כי גם התושבים הללו, שעברו עם השנים להתגורר באזורים אחרים במרוקו ובאירופה, ישתתפו במשאל. הפוליסריו דרשו כי רק תושבי החבל, שתועדו ברישומי האוכלוסין של הספרדים, יזכו להשתתף במשאל. מרוקו סירבה לכך. עד עתה לא נפתרה השאלה: מי מוגדר כתושב החבל? למרוקאים, כמובן, היה מדובר בפתרון נוח, שכן מרוקו אחזה בשליטה על החבל ואף ביצרה אותו באמצעות בניית חומה ארוכה, הנמתחת על פני 2,700 קילומטרים ומנוקדת במוקשים רבים.
בחודש שעבר הוצתה הלחימה באזור שוב, אחרי שצבא מרוקו פתח במבצע צבאי נגד אנשי הפוליסריו בחבל. אז גם הבין הנשיא טראמפ שיש בידיו פרס גדול למלך מוחמד השישי - הכרה בחבל, בעיתוי בו מרוקו זקוקה לכך, בתמורה לנורמליזציה עם ישראל. "רוב מדינות העולם מכירות בריבונות המרוקאית על הסהרה המערבית אבל אף אחד לא רוצה לבצע צעד לפני האו"ם״, טוענת בועידה.
״כשזה מגיע לקונפליקטים, לאו"ם לוקח זמן רב, לפעמים גם עשרות שנים, כדי לפתור אותם", היא מוסיפה. "מדובר במלחמה דיפלומטית בין מרוקו ואלג'יריה. מרוקו עזבה את האיחוד האפריקני בשנות השמונים, בגלל שאלג'יריה ניסתה לשכנע את חברות הארגון שיכירו בפוליסריו כתנועה לגיטימית. בשנים האחרונות המלך ביצע החלטה מושכלת, לשוב ולעבוד עם הארגון. אני מאמינה שרוב מדינות אפריקה יתמכו בנו, אבל הבעיה היא שאלג'יריה לא רוצה למצוא פתרון ומסתתרת מאחורי הפוליסריו. ההכרה האמריקנית מספקת לנו תמיכה חוקית וחותמת רשמית, שתסייע לנו להסביר לאו"ם את תביעותינו הצודקות על החבל".
אבל זמן קצר אחרי ההכרזה של טראמפ, האו"ם הודיע כי הוא לא מכיר בשטח כמרוקאי.
"כן, לצערי אכן יצאה הצהרה כזו. אני מקווה שמדינות גדולות אחרות יילכו אחרי ארצות הברית, כולל ישראל ומדינות נוספות במזרח התיכון".
גם ההכרה האמריקנית ניתנה לכם בתמורה להסכם עם ישראל. בלי הסכם עם ישראל, סביר להניח שלא הייתם מקבלים הכרה אמריקנית.
"אנחנו עורכים הפרדה בין שני הנושאים. אנחנו לא צריכים שארצות הברית תיתן לנו הכרה בסהרה כמתנה, זו תוצאה של עבודה קשה של שנים רבות. חשובה לנו נוכחות אמריקנית בסהרה המערבית אבל זה לא קשור לנושא הישראלי-פלסטיני. מרוקו ממלאת תפקיד חשוב בניסיון לפתור את הקונפליקט אצלכם, תמיד ניסינו לעשות כן. הפתרון הוא על בסיס שתי מדינות לשני עמים אז מבחינתנו, אנחנו שמחים לתווך בין שתי חברות שלנו, לעתיד טוב יותר. לגבי ההסכם של מרוקו וישראל: יחסינו עם ישראל מבוססים, בראש ובראשונה, על הקשר העמוק בין המדינות, באמצעות קהילת יוצאי-מרוקו הגדולה שחיה בישראל. הקהילה היהודית במרוקו היא חלק חשוב בחברה שלנו. ההסכם החדש הוא חזרה ליחסים שהיו למרוקו עם ישראל לפני 2002".
הפלסטינים לא ממש שמחים לנוכח ההסכם.
"אבו מאזן דיבר עם המלך אחרי ההודעה על ההסכם ומאז דעתו נוחה יותר".
הוא עדיין לא תומך בכך.
"עמדת מרוקו לא השתנתה והמלך הצהיר שהוא תומך בפתרון שתי מדינות. אנחנו שומרים על המטרה הפלסטינים כפי שאנו שומרים על הסהרה. חשוב לנו שיהיה שלום במזרח התיכון".
אלא שמרוקו חטפה לא מעט אש בגלל ההסכם עם ישראל - בין השאר בגלל הקווים הדומים מאוד בין הקונפליקט בסהרה ובין זה שבגדה המערבית. בשני המקרים מדובר במדינות התובעות ריבונות על שטח מריבה (מרוקו וישראל), כשבצד השני ניצבים ארגונים התובעים בעלות על אותם חבלים (הפוליסריו ואש"ף). הקהילה הבינלאומית לא מכירה בתביעת המדינות על החבלים הללו - וארצות הברית של טראמפ נחלצה להכיר באופן שנוי במחלוקת בתביעת המדינות על חבלי הארץ. לא מפתיע שאנשי הפוליסריו במשך שנים הזדהו עם הפלסטינים - הם ראו בהם אחים למאבק דומה. כשאני מעלה זאת בפני בועידה, היא מבטלת את ההשוואה. "זה לא דומה. הסהרה תמיד הייתה חלק ממרוקו".
אפשר לומר שגם יהודה ושומרון היו חלק בלתי נפרד מישראל, עוד מתקופת התנ"ך.
"זה שונה, אי אפשר להשוות. הסהרה הייתה תחת כיבוש קולוניאליסטי של ספרד. הם לקחו את החבל מאיתנו".
גם הבריטים שלטו בארץ ישראל - כיבוש קולוניאליסטי לכל דבר.
"אי אפשר להשוות. בקונפליקט הישראלי-פלסטיני יש אספקט דתי - אצלנו אין כזה. אגב, הפוליסריו טוענים בשנים האחרונות שמרוקו היא כמו ישראל, אבל אנחנו לא רואים את ההשוואה".
מה תעשו אם הנשיא ביידן יבטל את ההכרה השנויה במחלוקת של טראמפ?
"מוסד הנשיאות הוא מוסד אמריקני וההחלטה אמנם התקבלה על ידי טראמפ, אבל אנחנו לא מאמינים שביידן ישנה דבר שהוא כבר עמדה אמריקנית לכל דבר״.
קיבלתם גם נשק מהאמריקנים בתמורה להסכם עם ישראל.
"אני לא יודעת על כך דבר".
ראש ממשלת אלג׳יריה, עבד אל-עזיז ג׳ראד, אמר שאתם מביאים את "היישות הציונית" עד הגבול.
"האלג'יראים מגיבים לחדשות טובות בדרכם המסורתית - ניסיון לעורר פרובוקציה. אני לא מתרגשת מהדברים שלו - הם היו צפויים".
מברקה (״מבורכת״ או ״בעלת מזל״ במרוקאית) בועידה היא פוליטיקאית ערה, חכמה, חדה. היא נולדה בחבל גלמים, אחד משלושת המחוזות המרכיבים את חבל סהרה המערבית - השניים האחרים הם לעיון ודאחלה. היא סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטת קזבלנקה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת גריניץ׳ בלונדון. היא עבדה ארבע שנים ככלכלנית בספרד, עד ששבה למרוקו והשתלבה בעבודה בחברה המשפחתית שלה. עם הזמן החלה לגלות מעורבות פוליטית.
בשנת 2007 נבחרה כחברת פרלמנט מטעם מפלגת "המרוץ הלאומי לעצמאות", מפלגת מרכז במרוקו. משם טיפסה במהירות מעלה. בשנת 2013 מונתה לתפקיד שרת מדינה במשרד החוץ וארבע שנים לאחר מכן לשרה לענייני דיג. בשנה שעברה נבחרה כנציגה מוסכמת של סיעות מחוז גלמים לתפקיד נשיאת המחוז - כאמור, האישה הראשונה שנבחרת לעמוד בראשות מחוז במרוקו.
הקריירה שלה גם הפכה אותה לסמל בעולם המוסלמי ועבור נשים ברחבי העולם. "אני חושבת שקשה לנשים בכל מקום, אבל כשהן מגיעות לעמדה של מקבלות החלטות, הקשיים מועצמים. אנחנו צריכות להילחם במנטליות שוביניסטית קשה. אבל מרוקו ביצעה צעד גדול קדימה. ב-2011 הכנסנו לחוקה סעיף על ייצוג שוויוני והולם לנשים. היום, נשים מהוות בפרלמנט ובממשלה מתחת ל-20 אחוז מהמספר הכולל אז יש לנו דרך ארוכה ועלינו לעבוד קשה כדי להגיע לשוויון שהובטח בחוקה".
"השוויון צריך להיות לא רק חוקתי, אלא גם תרבותי", היא אומרת. "להגיד לך שקל לי? זה לא המקרה. נשים פוליטיקאיות צריכות לג'נגל את הקריירה עם גידול ילדים. בעלי, מדי, הוא חבר סנאט ושנינו מגדלים ביחד שני ילדים, בני 7 ו-4. כל יום הוא התמודדות אבל אני נחושה. שמעתי שיש אצלכם בישראל נשים מצוינות בכנסת ואני מאוד רוצה לפגוש אותן ולשתף איתן פעולה. וכמובן, שאני מזמינה ישראליות וישראלים לבקר בסהרה מתי שהם רוצים. מרחבא, אתם מוזמנים".
