באוקטובר 2017, כשהיא בת 70, פשטה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור שהלכה הלילה לעולמה את הגלימה השחורה שאותה עטתה מגיל 32. היא החליטה לפרוש מכס השיפוט כדי לבלות ולהעביר זמן איכות עם בעלה, פרופ' אריה נאור, מ"נסיכי" תנועת החירות, שני בניה נפתלי ומיכאל, ובעיקר נכדיה האהובים. פסק הזמן נמשך כארבע שנים, עד שבחודשים האחרונים החלה לעבוד כיו"ר ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון - שאותה ניהלה ביד רמה והעבודה בוועדה הבליטה את יכולותיה לדון בפרטים הקטנים ובעיקר לדאוג למסקנות ולהמלצות שימנעו אסון כזה בעתיד.
כירושלמית מבטן ומלידה, הקפידה נאור לפקוד את שוק מחנה יהודה יחד עם בעלה, כפי שנהגה לעשות טרם תקופת הנשיאות. ובכלל, המסורת והחיבור להרגלים נושנים, היו מסימני ההיכר שלה. אבל מאחורי הצניעות, האפרוריות, מיעוט ההתבטאויות ומה שמכונה בקליקה המשפטית "מזג שיפוטי", ניצבה תמיד משפטנית ממולחת, דעתנית, א-פוליטית לחלוטין, נטולת "מקורבים", יש שיאמרו אפילו "חנונית", אך גם כזו שבשום פנים לא ניתן לתמרן אותה ו"למכור לה לוקשים".
על אף דמותה השברירית, נאור, שלא ניחנה באגו "בריא" כמו נשיאים אחרים, ייצגה בגאון את בית המשפט העליון - שנחשב לאחד הליברלים והנאורים בעולם המערבי - למרות הלך הרוח הפוליטי שאיים לפגוע בעצמאות הרשות השופטת והאתגרים הקשים שזימנה לה השעה. פסיקותיה הענפות פיארו את דפי בית המשפט העליון, והן יותר מכל מגלמות את דמותה הציונית, הליברלית, רודפת הצדק, החומלת אך המפוכחת מאוד.
לאורך 20 שנותיה בעליון נאור לא נחשבה כחברה במחנה האקטיבסטי של אהרן ברק. היא זוהתה יותר עם המנטורים שלה - הנשיא משה לנדוי השמרני והשופט מישאל חשין ז"ל. עם זאת, נאור מאוד לא אהבה את תיוגי השופטים ונהגה לומר שבישראל שופט המחויב לזכויות אדם, לצדק טבעי ולהליך הוגן מתויג מיד לא רק כאקטיביסט - אלא כאימפריאליסט המבקש להשתלט על מוקדי הכוח במדינה.
בכנס שהשתתפה בו בזכרון יעקב התייחסה נאור לטענה שבעליון בוחרים שופטים לפי אג'נדה, ואמרה: "שופט אינו רשאי להבטיח לאיש – אפילו לא לחבריו לכס השיפוט, אפילו לו לעצמו – כי יפסוק בדרך זו ולא אחרת בסוגיה מסוימת, שהרי הדין נגזר מן העובדות. ההבטחה היחידה ששופט רשאי להבטיח מראש היא הצהרת האמונים שהוא מצהיר לפני נשיא המדינה: לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים. ההכרה שרק החוק מנחה את השופט ושיש שיקולים שאין לשקול אותם, עושה את הכרעתנו, באופן פרדוקסלי, לפשוטה. ההכרה שאין לשופט אפשרות להיכנע להסתה או להכפשות היא נחלתו של כל ציבור השופטים".
(צילום: נויל האריס)
בראיון לביטאון לשכת עורכי הדין עם כניסתה לתפקיד ביקשה נאור להרגיע את המתיחות עם הפוליטיקאים. "אנחנו לא עוסקים בכיפוף ידיים מול הכנסת", הסבירה אז. "זה לא מושג בלקסיקון שלנו ולא מושג בחשיבה שלנו. אנחנו חושבים כשופטים. אנחנו לא עוסקים במאבקים עם הרשות המחוקקת, אנחנו מכבדים אותה, אבל כשנמצא שחוק זה או אחר אינו עומד בחוקי היסוד שהכנסת עצמה חוקקה, יש לנו סמכות להתערב. נכון שמגלגלים לפתחנו שאלות שאולי היה מוטב להימנע מהן ומנסים לגרור אותנו לעיתים לנושאים של פוליטיקה, אבל אנחנו לא ניגרר - ולכן אנחנו שם".
נאור לא היססה להתערב בפעולות הכנסת או הממשלה כשלא היו חוקיות ונגדו את זכויות האדם. כך היה עם טיפול הממשלה בנושא המסתננים ובמתווה הגז, וכך היה כאשר הכנסת, למרות התראות חוזרות ונשנות, המשיכה לחוקק את התקציב כהוראת שעה, וכשחוקקה את המס על דירה שלישית באופן רשלני. לעומת זאת, בענייני ביטחון הייתה נאור שמרנית בדרך כלל, מתוך תפיסה ריאליסטית של מי שמבינה שיש לסייע בידי כוחות הבטחון למגר את הטרור תוך איזון על זכויות הפרט. כך היה כשדחתה את העתירות נגד חוק איחוד משפחות בניגוד לעמדת המיעוט של הנשיא דאז ברק.
נאבקה בשיימינג - והתגאתה בחברה הישראלית
במהלך כהונתה, הפך בית המשפט העליון למטרה של הסתה ודה-לגיטימציה בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית - אך היא הקפידה לומר שלא הייתה משנה את החברה הישראלית. כך היה כשאחד משרי הממשלה בתקופתה הרבה לנאץ את העליון ואיש מחברי הממשלה לא גינה אותו, וחבר כנסת אחר הציע לעלות על העליון עם דחפור D9, כמו גם חוגים דתיים רבים שגרסו שהעליון אינו דתי ולאומי מספיק.
"לפעמים מדברים על הרצון 'להחליף את העם'. בלי קשר לפוליטיקה, אני לא מחליפה את העם ולא את הארץ, לא גרה בשום מקום אחר. אני נטועה עמוק בתוך החברה הישראלית על כל גווניה. לא הכול מושלם", אמרה נאור.
"כשאתה מגיע למסקנה שיפוטית מסוימת בעניין התנהגותו של נושא משרה, אתה אומר לעצמך 'חבל'. החברה הזאת אינה מושלמת אבל זה הבית. אכן, אחדות היא לא זהות, אלא הסכמה המבוססת על פשרה, על סובלנות ועל איזון תמידי בין הפרט לבין הכלל. אחדות היא שותפות הגורל המלכדת אותנו. אחדותנו צריכה להיות בהסכמה על כללי המשחק הדמוקרטי, שעל-פיהם מתקבלות ההכרעות במסגרת המדינית-לאומית שלנו – זו המסגרת האחת והיחידה שיש לנו".
מרים נאור בטקס ההשבעה לתפקיד הנשיאה
גם נאומה האחרון של נאור בבית הנשיא ביטא היטב את דרכה המאופיינת בצניעות ובדריכות. "יש לי אמון בדמוקרטיה הישראלית ובסיכויי עמידתה גם נוכח נסיונות, שבדרך כלל אינם מצליחים להגיע לסיום הליכי החקיקה, לכרסם בשולי הדמוקרטיה שלנו", אמרה נאור. לדבריה, אחת הסיבות לאופטימיות היא חוסנה של מערכת המשפט. "אינני חוששת שהשופטים יתרשמו מהקולות שקוראים להם כיצד לפסוק ויטו את הדין בהתאם לכך. אני סבורה שהדוברים הקוראים לשופטים כיצד לפסוק פוזלים אל ציבור הבוחרים שלהם יותר משהם סבורים באמת שהשופטים יפסקו כפי שהם מצפים מהם", אמרה.
"הצורך בשמירה על כבוד האדם, ועל הזכויות הבנות שנגזרות מעקרון זה, הוא דבר מובן מאליו. דומני שלא יימצא מי שיחלוק על כך. עקרון זה בא לידי ביטוי בחוקותיהן או בחוקיהן של מדינות רבות. אולם השמירה על כבוד האדם אינה יכולה להתבטא ברמה ההצהרתית בלבד. הצהרה הנשארת כתובה בספר החוקים בלבד, הצהרה שאין לה יישום בשטח - ערכה מועט".
עם זאת, נשיאת העליון לשעבר הודתה שהיא חוששת מהאפקט הציבורי של התבטאויות פוליטיות שמכוונות לרשות השופטת: "מדינות מסוימות מצהירות על הצורך בשמירה על כבוד האדם, אך אינן מיישמות ערך זה", אמרה נאור בנאומה. "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית השומרת לא רק להלכה, כי אם גם למעשה על כבוד האדם. במשטרנו הדמוקרטי, בית המשפט הוא המחסום האחרון מפני פגיעה בכבוד האדם ובזכויות יסוד נוספות. זוהי אחת הסיבות לכך שישראל נתפסת כחלק ממשפחת האומות הדמוקרטיות. אני חשה בכך בעת מפגשינו עם שופטים מארצות אחרות. יוזמות שונות מבקשות עתה להגביל את כוחו של בית המשפט ולהתגבר על פסיקותיו. לא ארחיב בדבר מעל במה זו, אסתפק בכך שאומר כי כדי שהעקרון של שמירה על כבוד האדם ישלוט גם בחיי המעשה ולא יהווה הצהרה בלבד - זקוק העקרון לשומר. זהו אינטרס של כל אזרחי המדינה ותושביה, זהו אינטרס של מדינת ישראל השואפת להיות חלק מהמדינות בנות התרבות. קשה לבנות וקל להרוס".
בהתייחסה למחלוקות הפוליטיות והחברתיות שהגיעו לפתח בית המשפט, הסתפקה נאור בהנחיה קבועה לשופטים. "מחלוקות היו ויהיו, וכך ראוי", אמרה לשופטיה. "חלקן תמצאנה את דרכן אליכם ואל בתי המשפט. תפקידכם כשופטים להכריע על פי דין במחלוקות שהובאו בפניכם כדין. לשם כך הוענקה לכם עצמאות שיפוטית. העצמאות השיפוטית שלובה ושזורה באובייקטיביות השיפוטית ובהיעדר משוא פנים. היא חלק יסודי מהכשרתו של כל שופט החל מיומו הראשון על כס השיפוט", נהגה לומר. עצמאות השופטים הייתה כל כך בנפשה, עד שחרגה ממנהגה והעניקה גיבוי פומבי לשופטי בית הדין הצבאי שדן במשפטו של אלאור עזריה כדי לחזק את ידי השופטים והתביעה מההתקפות הפוליטיות והציבוריות שהופנו נגדו.
מה שהכעיס אותה תמיד היו התגובות האוטומטיות של פוליטיקאים מיד עם היוודע פסיקות של בג"ץ. "היא משתגעת מזה שאף פוליטיקאי כמעט ולא קורא את מה שנכתב לפני שהוא מתלהם", אמר מקורב אליה. "יש להבחין בין ביקורת עניינית ראויה לבין דברי הסתה ואיומים במסווה של ביקורת – אותם אין לקבל. ביקורת שאינה מבוססת, שנעשית בלשון משתלחת ובלתי מרוסנת, אינה ביקורת ראויה".
נאור נהגה להתייחס גם להשמצות האישיות ולשיימינג שנעשה לשופטים. "לא פעם, אלו אינן נובעות ממחלוקת עם ההנמקה שביסוד פסק הדין – ואף אינן מגובות בעובדות – אלא מתבססות על הוצאת דברים מהקשרם. לעתים קרובות מתבססת הביקורת לא על מה שנאמר בפסק הדין עצמו אלא על מה שנכתב אודות האמור", אמרה.
החברות עם שקד - והמאבק על דמותו של העליון
לתפקידה כנשיאה הגיעה נאור ללא כל ניסיון או טבילת אש פוליטית במגעים עם הרשות המבצעת, ואף על פי כן היא צלחה מהמורות ומכשולים קשים, והשאירה ליורשתה אסתר חיות בית משפט עצמאי, ציוני, מקדם זכויות אדם שבוחר את שופטיו ללא משוא פנים.
רוב כהונתה של נאור התנהל במקביל לכהונתה של איילת שקד במשרד המשפטים. לצד יחסי העבודה הטובים והחברות ביניהן שכללה גם העברת מסרונים מדי יום ואפילו המלצות על קנייה מקוונת של בגדים לילדים ולנכדים, הן ניהלו קרב אידאולוגי חריף על דמותה הרצויה של מערכת המשפט. היחסים האישיים החמים בין השתיים גרמו לכך שלא ירד במסגרת המאבקים לשולי הדרך - ולא כפו מהלכים בכוחניות, אם כי היו כמה התנגשויות פומביות ביניהן. אחת מהן התרחשה כשנאור כתבה לשקד במכתב על אי-הסכמות בעניין מינוי של ארבעה שופטים לעליון כי "הניחה אקדח על השולחן".
נאור עמדה מול שקד, שהגיעה לתפקידה עם אג'נדה סדורה לפיה בית המשפט העליון צריך להיות שמרני יותר ועל כן ניסתה לצרף שופטים שמרנים. אחרי מאבקים רבים שנמשכו כשנה, מונו ארבעה שופטים שנחשבים שמרנים: דוד מינץ שמתגורר בהתנחלות, השופטת הדתייה יעל וילנר, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון והשופט ג'ורג' קרא. נאור, לעומת זאת, רשמה הישג בכך שלתפקיד קודמו רק שופטים מחוזיים, כלומר אנשים מתוך המערכת ולא מועמדים לא ראויים - בעיניה - שהגישה השרה שקד. עם זאת, מלבד מהשופט קרא, "לא ניתן לומר שנבחרו שופטים שהיו בין מועדפיה", טען שופט בכיר.
כאשר נאלצה "לבלוע" מינוי של שופט "ימני" לעליון, נאור אמרה כי היא "שנאה את הדילים - אבל זה בא עם הטריטוריה", כלשונה. "השרה שקד היא נציגה של מחנה פוליטי, ומטבע הדברים היא מעוניינת להטביע חותם. עם זאת, אני חותמת על כך שלא מונה או קודם אף שופט שאינו ראוי לתפקיד או שאינו מקצועי".
הנשיאה נאור וחבר שופטיה נאלצו גם לספוג נאום של השרה שקד שרמזה בכנס לשכת עורכי הדין כי שופטי העליון אינם ציוניים מספיק בפסיקותיהם, וכי הם מעדיפים ערכים אוניברסליים על פני ערכים ציוניים לאומיים. מה שהדאיג את נאור ערב פרישתה הוא שהנאום המדובר של שקד נועד להכשיר את הלבבות לקראת חקיקת "פסקת ההתגברות", שתאפשר לכנסת לחוקק חוק שירמוס בקלות יחסית פסיקות של העליון בנושאי זכויות אדם באמצעות חקיקה מחודשת.
נאור שבה והוסיפה בכל אחד מנאומיה כי "המטרה של כולנו, בסופו של יום, היא לתרום לחברה טובה יותר, עם פחות שחיתויות ועם זכויות אדם. כל אחד מאיתנו, בין שבתפקיד קודם לנשיאות ובין שבנשיאות, שואף להיות על אותו גל שמביא לחברה קצת יותר טובה".
נאור הייתה גם מעמודי התווך של בית המשפט במלחמה נגד השחיתות. חוט עבה מקשר בין פסיקתה כשופטת מחוזית בתיק השחיתות של אריה דרעי בשנות התשעים ועד לפסיקות מהשנים האחרונות שעסקו בחובה להדיח ראשי ערים שמוגש נגדם כתב אישום. אחד מפסקי דין שהיא התגאתה בו במיוחד ניתן בעניינם ראשי הערים רמת השרון ונוף הגליל (נצרת עילית), יצחק רוכברגר ושמעון גפסו.
בנוסף נאלצה נאור לנהל קרב שוחות של ממש עם שקד על מינויה של אסתר חיות כנשיאה לפי עיקרון הסניוריטי, ששרר מאז קום המדינה ולפיו מתמנה לכהונת נשיא העליון השופט הוותיק ביותר. שקד, שהתנגדה לשיטה, ביקשה שוועדה תבחר את אחד מחבר שופטי העליון. נאור נעמדה על רגליה האחוריות, סירבה במשך חצי שנה לכנס את הוועדה כדי להכריז על בחירתה של חיות, ושקד נסוגה.
מעל הכל ניחנה מרים נאור ביושרה אמיתית. פיה וליבה תמיד היו תמיד שווים. היא נודעה כשופטת אנושית מאוד, נעימה, ללא אגו שהפכה את חייה לשליחות. למרות צניעותה הרבה, היא הייתה בעלת ראייה חריפה ומפוכחת - וקשה למצוא דמות שמתאימה יותר להגדרה "יהודית ודמוקרטית".
