VI. השפעות המדיניות והפרקטיקות של ישראל על המעמד המשפטי של הכיבוש
א. היקף החלק הראשון של שאלה (ב) והחוק החל
244. בית הדין יפנה כעת לחלק הראשון של שאלה (ב) שעליה התבקשה חוות דעתו של העצרת הכללית ויבחן האם, ואם כן, באיזה אופן המדיניות והפרקטיקות של ישראל השפיעו על המעמד המשפטי של הכיבוש לאור הכללים והעקרונות הרלוונטיים של המשפט הבינלאומי. הוא יתחיל בקביעה נוספת של היקף החלק הראשון של שאלה (ב) שהציגה העצרת הכללית.
245. כפי שהוצג בתשובת בית הדין לשאלה (א) לעיל, ישראל אימצה מדיניות ופרקטיקות מסוימות שאינן עולות בקנה אחד עם המשטר המשפטי המסדיר כיבוש. יתר על כן, התשובה לעיל לשאלה (א) מראה כי המדיניות והפרקטיקות של ישראל, כולל הרחבת ההתנחלויות המתמשכת, מתוכננות ליצור עובדות בשטח שאינן הפיכות, המבססות את הסיפוח של חלקים גדולים מהשטח הפלסטיני הכבוש ומעכבות את מימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית (ראו פסקאות 162-173 ו-230-243 לעיל). בית הדין סבור כי למדיניות ולפרקטיקות אלה, וליצירת עובדות בשטח, יש השפעות משמעותיות על המעמד המשפטי של הכיבוש ובכך על חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש.
246. בית הדין מציין כי מועצת הביטחון והעצרת הכללית הביעו דעות דומות ביחס למדיניות ולפרקטיקות של ישראל המיועדות לשנות את המעמד המשפטי, האופי הגיאוגרפי וההרכב הדמוגרפי של השטח הפלסטיני הכבוש.
247. לדוגמה, מועצת הביטחון, בהחלטתה 252 (1968), לאחר שאישרה מחדש כי רכישת שטח בכיבוש צבאי אינה קבילה, הצהירה כי היא
"רואה כל האמצעים והפעולות החקיקתיים והמנהליים שננקטו על-ידי ישראל, כולל הפקעת קרקעות ורכוש עליהן, הנוטים לשנות את המעמד המשפטי של ירושלים כבטלים ואינם יכולים לשנות מעמד זה".
המועצה גם, בהחלטתה 446 (1979), קראה לישראל
"לבטל את האמצעים הקודמים שלה ולהימנע מכל פעולה שתוביל לשינוי המעמד המשפטי והאופי הגיאוגרפי ולהשפעה מהותית על ההרכב הדמוגרפי של השטחים הערביים הכבושים מאז 1967, כולל ירושלים, ובמיוחד, לא להעביר חלקים מהאוכלוסייה האזרחית שלה עצמה לשטחים הערביים הכבושים".
יתר על כן, בהחלטה 465 (1980), המועצה קבעה כי
"כל האמצעים שננקטו על-ידי ישראל לשינוי האופי הפיזי, ההרכב הדמוגרפי, המבנה המוסדי או המעמד של השטחים הפלסטיניים והערביים האחרים הכבושים מאז 1967, כולל ירושלים, או כל חלק מהם אין להם תוקף משפטי וכי מדיניותה ופרקטיקות של ישראל של יישוב חלקים מהאוכלוסייה שלה ועולים חדשים באותם שטחים מהווים הפרה בוטה של אמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בזמן מלחמה ומהווים גם מכשול חמור להשגת שלום כולל, צודק ובר-קיימא במזרח התיכון".
248. באופן דומה, העצרת הכללית, בהחלטתה 32/5 (1977), בהתייחסה למצב הרציני בשטחים הערביים הכבושים, הביעה את דאגתה העמוקה וחרדתה, בין היתר, ל"אמצעים ופעולות שננקטו על-ידי ממשלת ישראל, כמעצמה כובשת, והמיועדים לשנות את המעמד המשפטי, האופי הגיאוגרפי וההרכב הדמוגרפי של אותם שטחים"; וקבעה כי "כל האמצעים והפעולות כאלה שננקטו על-ידי ישראל בשטחים הפלסטיניים והערביים האחרים הכבושים מאז 1967 אין להם תוקף משפטי". לאחר מכן, ב-2015, היא קראה
"לישראל, המעצמה הכובשת, לציית בקפדנות להתחייבויותיה על פי המשפט הבינלאומי, כולל המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהפסיק את כל האמצעים שלה המנוגדים למשפט הבינלאומי וכל הפעולות החד-צדדיות בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, שמטרתן לשנות את האופי, המעמד וההרכב הדמוגרפי של השטח, כולל הפקעה וסיפוח דה-פקטו של קרקע, ובכך לפגוע מראש בתוצאה הסופית של משא ומתן לשלום, במטרה להשיג ללא דיחוי סיום לכיבוש הישראלי שהחל ב-1967" (החלטה 70/15 (2015)).
249. לאחרונה יותר, העצרת הכללית, באותה החלטה שבה ביקשה את חוות הדעת המייעצת הנוכחית מבית הדין, דרשה כי
"ישראל, המעצמה הכובשת, תפסיק את כל פעילויות ההתנחלות שלה, את בניית החומה וכל אמצעי אחר שמטרתו לשנות את האופי, המעמד וההרכב הדמוגרפי של השטח הפלסטיני הכבוש, כולל בתוך ומסביב למזרח ירושלים, שכולם, בין היתר, משפיעים באופן חמור ומזיק על זכויות האדם של העם הפלסטיני, כולל זכותו להגדרה עצמית, ועל הסיכויים להשגת ללא דיחוי סיום לכיבוש הישראלי שהחל ב-1967 והסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל בין הצדדים הפלסטיני והישראלי" (החלטה 77/247 (2022)).
250. לפיכך, בית הדין סבור כי החלק הראשון של שאלה (ב) שהציגה העצרת הכללית אינו האם המדיניות והפרקטיקות של ישראל משפיעות על המעמד המשפטי של הכיבוש כשלעצמו. במקום זאת, בית הדין סבור כי היקף החלק הראשון של השאלה השנייה נוגע לאופן שבו המדיניות והפרקטיקות של ישראל משפיעות על המעמד המשפטי של הכיבוש, ובכך על חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל, כמעצמה כובשת, בשטח הפלסטיני הכבוש. חוקיות זו תיקבע על פי הכללים והעקרונות של המשפט הבינלאומי הכללי, כולל אלה של מגילת האו"ם.
251. בית הדין סבור כי יש להבחין בין הכללים והעקרונות של המשפט הבינלאומי הכללי ומגילת האו"ם בנוגע לשימוש בכוח בשטח זר (jus ad bellum) לבין הכללים והעקרונות החלים על התנהלות המעצמה הכובשת על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (jus in bello) ומשפט זכויות האדם הבינלאומי. הכללים הראשונים קובעים את חוקיות הנוכחות המתמשכת של המעצמה הכובשת בשטח הכבוש; בעוד שהאחרונים ממשיכים לחול על המעצמה הכובשת, ללא קשר לחוקיות או אי-חוקיות נוכחותה. זו הקטגוריה הראשונה של כללים ועקרונות בנוגע לשימוש בכוח, יחד עם זכות העמים להגדרה עצמית, שבית הדין רואה כישימים לתשובתו לחלק הראשון של שאלה (ב) של הבקשה לחוות דעת מייעצת מהעצרת הכללית.
ב. האופן שבו המדיניות והפרקטיקות של ישראל משפיעות על המעמד המשפטי של הכיבוש
252. בית הדין קבע לעיל כי המדיניות והפרקטיקות של ישראל והאופן שבו הן מיושמות ומוחלות בשטח יש להן השפעות משמעותיות על המעמד המשפטי של הכיבוש באמצעות הרחבת הריבונות הישראלית לחלקים מסוימים מהשטח הכבוש, הסיפוח ההדרגתי שלהם לשטח הישראלי, מימוש פונקציות ממשלתיות ישראליות והחלת חוקיה הפנימיים בהם, וכן באמצעות העברת מספר גדל והולך של אזרחיה לחלקים אלה של השטח ועיכוב מימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית (ראו חלק V.ג. וחלק V.ה. לעיל). כתוצאה מכך, מדיניות ופרקטיקות אלה הביאו לשינויים באופי הפיזי, במעמד המשפטי, בהרכב הדמוגרפי ובשלמות הטריטוריאלית של השטח הפלסטיני הכבוש, בפרט בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. שינויים אלה מבטאים כוונה ליצור נוכחות ישראלית קבועה ובלתי הפיכה בשטח הפלסטיני הכבוש.
253. בית הדין מציין כי כיבוש כרוך, מעצם טבעו, בשימוש מתמשך בכוח בשטח זר. שימוש כזה בכוח כפוף, עם זאת, לכללי המשפט הבינלאומי המסדירים את חוקיות השימוש בכוח או jus ad bellum. כפי שצוין בחלק V.ג. לעיל, כללים אלה אוסרים על שימוש בכוח לרכישת שטח. על פי המשפט הבינלאומי העכשווי כפי שמופיע במגילת האו"ם ומשתקף במשפט הבינלאומי המנהגי, כיבוש אינו יכול בשום נסיבות לשמש כמקור לזכות על שטח או להצדיק את רכישתו על-ידי המעצמה הכובשת.
254. הטענה של ישראל לריבונות והסיפוח שלה של חלקים מסוימים מהשטח מהווים, כפי שהוצג לעיל, הפרה של האיסור על רכישת שטח בכוח. הפרה זו משפיעה ישירות על חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל, כמעצמה כובשת, בשטח הפלסטיני הכבוש. בית הדין סבור כי ישראל אינה זכאית לריבונות או להפעלת סמכויות ריבוניות בכל חלק מהשטח הפלסטיני הכבוש בשל הכיבוש שלה. גם חששות הביטחון של ישראל אינם יכולים לגבור על עקרון האיסור על רכישת שטח בכוח.
255. בנוגע לזכות להגדרה עצמית, בית הדין מזכיר כי "כיבוד העיקרון של זכויות שוות והגדרה עצמית של עמים" מעוגן במגילת האו"ם (סעיף 1, פסקה 2), ואושר מחדש בהחלטת העצרת הכללית 2625 (XXV), שלפיה "על כל מדינה להימנע מכל פעולה בכוח המונעת מעמים המוזכרים [בהחלטה זו] את זכותם להגדרה עצמית".
256. בית הדין מציין כי ההשפעות של המדיניות והפרקטיקות של ישראל כפי שנדונו לעיל, ומימוש הריבונות שלה על חלקים מסוימים מהשטח הפלסטיני הכבוש, בפרט הגדה המערבית ומזרח ירושלים, מהוות מכשול למימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית (ראו פסקאות 234-243 לעיל). ההשפעות של מדיניות ופרקטיקות אלה כוללות את הסיפוח של חלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש על-ידי ישראל, הפיצול של שטח זה, ערעור שלמותו, שלילת הנאת העם הפלסטיני ממשאבי הטבע של השטח ופגיעה בזכותו של העם הפלסטיני לשאוף להתפתחותו הכלכלית, החברתית והתרבותית (ראו פסקאות 230-243לעיל).
257. ההשפעות המתוארות לעיל של המדיניות והפרקטיקות של ישראל, הנובעות, בין היתר, מהשלילה הממושכת של זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, מהוות הפרה של זכות יסוד זו. להפרה זו יש השפעה ישירה על חוקיות נוכחותה של ישראל, כמעצמה כובשת, בשטח הפלסטיני הכבוש. בית הדין סבור כי לא ניתן להשתמש בכיבוש באופן שישאיר לעד את האוכלוסייה הכבושה במצב של השעיה ואי-ודאות, תוך שלילת זכותה להגדרה עצמית ושילוב חלקים משטחה לתוך שטחה של המעצמה הכובשת. בית הדין סבור כי קיומה של זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית אינו יכול להיות כפוף לתנאים מצד המעצמה הכובשת, בהתחשב באופייה כזכות בלתי ניתנת לערעור.
258. לאור האמור לעיל, בית הדין יפנה כעת לבחינת חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש.
ג. חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש
259. רבים מהמשתתפים בהליכים הנוכחיים טענו כי הכיבוש של ישראל הוא בלתי חוקי מכיוון שהמדיניות והפרקטיקות שלה יצרו שינויים בשטח ובהרכבו הדמוגרפי שיש להם אופי קבוע. לדעתם, האופי הקבוע של הפרות האיסור על רכישת שטח בכוח על-ידי ישראל הופך את נוכחותה המתמשכת בשטח הפלסטיני הכבוש לבלתי חוקית.
260. חלק מהמשתתפים השוו את ההליכים הנוכחיים להשלכות המשפטיות עבור מדינות מהנוכחות המתמשכת של דרום אפריקה בנמיביה. משתתפים אלה טענו כי אם ניתן היה לקבוע כי נוכחותה המתמשכת של דרום אפריקה הייתה בלתי חוקית בשל הפרת הכללים והעקרונות החלים של המשפט הבינלאומי הכללי ומגילת האו"ם, כך גם ניתן לקבוע לגבי הכיבוש של ישראל, בשל הפרת אותם כללים ועקרונות.
261. בית הדין סבור כי ההפרות של ישראל את האיסור על רכישת שטח בכוח ואת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית משפיעות באופן ישיר על חוקיות הנוכחות המתמשכת של ישראל, כמעצמה כובשת, בשטח הפלסטיני הכבוש. הניצול המתמשך של ישראל את מעמדה כמעצמה כובשת, באמצעות סיפוח וטענה לשליטה קבועה על השטח הפלסטיני הכבוש וסיכול מתמשך של זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, מפר עקרונות יסוד של המשפט הבינלאומי והופך את נוכחותה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש לבלתי חוקית.
262. אי-חוקיות זו מתייחסת לכל השטח הפלסטיני שנכבש על-ידי ישראל ב-1967. זוהי היחידה הטריטוריאלית שעליה ישראל הטילה מדיניות ופרקטיקות לפיצול וסיכול יכולתו של העם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית, ושעל חלקים נרחבים ממנה היא הרחיבה ריבונות ישראלית תוך הפרת המשפט הבינלאומי. כל השטח הפלסטיני הכבוש הוא גם השטח שביחס אליו העם הפלסטיני צריך להיות מסוגל לממש את זכותו להגדרה עצמית, ושיש לשמור על שלמותו.
263. שלושה משתתפים טענו כי הסכמים בין ישראל לפלסטין, כולל הסכמי אוסלו, מכירים בזכותה של ישראל לשמור על נוכחותה בשטח הפלסטיני הכבוש, בין היתר, כדי לענות על צורכי הביטחון וההתחייבויות שלה. בית הדין מציין כי הסכמים אלה אינם מתירים לישראל לספח חלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש כדי לענות על צורכי הביטחון שלה. הם גם אינם מסמיכים את ישראל לשמור על נוכחות קבועה בשטח הפלסטיני הכבוש לצורכי ביטחון כאלה.
264. בית הדין מדגיש כי המסקנה שנוכחותה המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית אינה משחררת אותה מהתחייבויותיה ואחריותה על פי המשפט הבינלאומי, בפרט דיני הכיבוש, כלפי האוכלוסייה הפלסטינית וכלפי מדינות אחרות ביחס למימוש סמכויותיה בנוגע לשטח עד לסיום נוכחותה. זוהי השליטה האפקטיבית בשטח, ללא קשר למעמדו המשפטי על פי המשפט הבינלאומי, שקובעת את הבסיס לאחריותה של מדינה על מעשיה המשפיעים על האוכלוסייה בשטח או על מדינות אחרות (ראו ההשלכות המשפטיות עבור מדינות מהנוכחות המתמשכת של דרום אפריקה בנמיביה (דרום-מערב אפריקה) למרות החלטת מועצת הביטחון 276 (1970), חוות דעת מייעצת, I.C.J. Reports 1971, עמ' 54, פסקה 118).
VII. ההשלכות המשפטיות הנובעות מהמדיניות והפרקטיקות של ישראל ומאי-החוקיות של נוכחותה המתמשכת בשטח הפלסטיני הכבוש
265. בית הדין מצא כי המדיניות והפרקטיקות של ישראל המוזכרות בשאלה (א) מפרות את המשפט הבינלאומי. שמירת מדיניות ופרקטיקות אלה היא מעשה בלתי חוקי בעל אופי מתמשך המטיל אחריות בינלאומית על ישראל (ההשלכות המשפטיות של הפרדת ארכיפלג צ'אגוס ממאוריציוס ב-1965, חוות דעת מייעצת, I.C.J. Reports 2019 (I), עמ' 138-139, פסקה 177).
266. בית הדין גם מצא בתשובה לחלק הראשון של שאלה (ב) כי הנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית. לפיכך בית הדין יעסוק בהשלכות המשפטיות הנובעות מהמדיניות והפרקטיקות של ישראל המוזכרות בשאלה (א) עבור ישראל, יחד עם אלה הנובעות מאי-החוקיות של נוכחותה המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש על פי שאלה (ב), עבור ישראל, עבור מדינות אחרות ועבור האו"ם.
א. השלכות משפטיות עבור ישראל
267. בנוגע לקביעת בית הדין כי הנוכחות המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית, בית הדין סבור כי נוכחות כזו מהווה מעשה בלתי חוקי המטיל אחריות בינלאומית עליה. זהו מעשה בלתי חוקי בעל אופי מתמשך שנגרם על-ידי הפרות ישראל, באמצעות מדיניותה ופרקטיקות שלה, את האיסור על רכישת שטח בכוח ואת זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית. כתוצאה מכך, לישראל יש חובה להביא לסיום נוכחותה בשטח הפלסטיני הכבוש במהירות האפשרית. כפי שאישר בית הדין בחוות הדעת המייעצת בעניין החומה, החובה של מדינה האחראית למעשה בינלאומי בלתי חוקי לשים קץ למעשה זה היא מבוססת היטב במשפט הבינלאומי הכללי, ובית הדין אישר מספר פעמים את קיומה של חובה זו (ההשלכות המשפטיות של הפרדת ארכיפלג צ'אגוס ממאוריציוס ב-1965, חוות דעת מייעצת, I.C.J. Reports 2019 (I), עמ' 139, פסקה 178; ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, חוות דעת מייעצת, I.C.J. Reports 2004 (I), עמ' 197, פסקה 150).
268. בית הדין מציין עוד כי, ביחס למדיניות ולפרקטיקות של ישראל המוזכרות בשאלה (א) שנמצאו בלתי חוקיות, לישראל יש חובה לשים קץ למעשים בלתי חוקיים אלה. בהקשר זה, על ישראל להפסיק מיד כל פעילות התנחלות חדשה. לישראל יש גם חובה לבטל את כל החקיקה והאמצעים היוצרים או מקיימים את המצב הבלתי חוקי, כולל אלה המפלים את העם הפלסטיני בשטח הפלסטיני הכבוש, וכן כל האמצעים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי של כל חלקי השטח.
269. ישראל גם מחויבת לספק פיצוי מלא על הנזק שנגרם על-ידי מעשיה הבינלאומיים הבלתי חוקיים לכל האנשים הטבעיים או המשפטיים הנוגעים בדבר (ראו ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטח הפלסטיני הכבוש, חוות דעת מייעצת, I.C.J. Reports 2004 (I), עמ' 198, פסקה 152). בית הדין מזכיר כי העיקרון החיוני הוא ש"הפיצוי חייב, ככל האפשר, למחוק את כל ההשלכות של המעשה הבלתי חוקי ולהחזיר את המצב שהיה קיים, ככל הנראה, אילולא בוצע אותו מעשה" (מפעל חוז'וב, עניינים מהותיים, פסק דין מס' 13, 1928, P.C.I.J., Series A, No. 17, עמ' 47). הפיצוי כולל השבה, פיצוי כספי ו/או סיפוק.
270. השבה כוללת את חובתה של ישראל להחזיר את הקרקע ורכוש מקרקעין אחר, וכן כל הנכסים שנתפסו מכל אדם טבעי או משפטי מאז תחילת הכיבוש ב-1967, וכל הרכוש התרבותי והנכס
271. במקרה שהשבה כזו תתברר כבלתי אפשרית מבחינה מעשית, על ישראל מוטלת חובה לפצות, בהתאם לכללים החלים של המשפט הבינלאומי, את כל האנשים והגופים המשפטיים, ובמקרים המתאימים גם אוכלוסיות שלמות, אשר סבלו מכל צורה של נזק חומרי כתוצאה מהפעולות הבלתי חוקיות של ישראל במסגרת הכיבוש.
272. בית הדין מדגיש כי החובות הנובעות מהמעשים הבלתי חוקיים של ישראל אינן משחררות אותה מחובתה המתמשכת לקיים את ההתחייבויות הבינלאומיות שהתנהלותה מפרה. באופן ספציפי, ישראל נותרת מחויבת לכבד את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ואת התחייבויותיה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי וחוקי זכויות האדם הבינלאומיים.
273. בית הדין ידון כעת בהשלכות המשפטיות של המעשים הבלתי חוקיים של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש ביחס למדינות אחרות.
274. בית הדין מציין כי ההתחייבויות שהופרו על-ידי ישראל כוללות התחייבויות מסוימות כלפי כולי עלמא (erga omnes). כפי שציין בית הדין בפסק הדין בעניין ברצלונה טרקשן, התחייבויות כאלה הן מעצם טבען "עניין לכל המדינות" ו"לאור חשיבות הזכויות הנדונות, ניתן לקבוע שלכל המדינות יש אינטרס משפטי בהגנתן". בין ההתחייבויות כלפי כולי עלמא שהופרו על-ידי ישראל נמצאות החובה לכבד את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, החובה הנובעת מהאיסור על שימוש בכוח לרכישת שטח, וכן חלק מהתחייבויותיה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי וחוקי זכויות האדם הבינלאומיים.
275. בנוגע לזכות להגדרה עצמית, בית הדין סבור כי בעוד שתפקידה של העצרת הכללית ומועצת הביטחון הוא להכריז על האמצעים הנדרשים להבטחת סיום נוכחותה הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש ומימוש מלא של זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, על כל המדינות לשתף פעולה עם האו"ם כדי להוציא לפועל אמצעים אלה. כפי שצוין בהצהרה על עקרונות המשפט הבינלאומי בדבר יחסי ידידות ושיתוף פעולה בין מדינות בהתאם למגילת האו"ם:
"על כל מדינה מוטלת החובה לקדם, באמצעות פעולה משותפת ונפרדת, את מימוש עקרון הזכויות השוות והגדרה עצמית של עמים, בהתאם להוראות המגילה, ולסייע לאו"ם בביצוע האחריות שהוטלה עליו על פי המגילה בנוגע ליישום העיקרון".
276. בנוגע לאיסור על רכישת שטח בכוח, בית הדין מציין כי מועצת הביטחון הצהירה מספר פעמים, בהקשר לשטח הפלסטיני הכבוש, על אי-קבילות רכישת שטח בכוח וקבעה כי "כל האמצעים שננקטו על-ידי ישראל לשינוי האופי הפיזי, ההרכב הדמוגרפי, המבנה המוסדי או הסטטוס של השטחים הפלסטיניים והערביים האחרים הכבושים מאז 1967, כולל ירושלים, או כל חלק מהם, אין להם תוקף משפטי". יתר על כן, מועצת הביטחון בהחלטה 2334 (2016) אישרה מחדש כי "היא לא תכיר בשינויים בקווי 4 ביוני 1967, כולל בנוגע לירושלים, מלבד אלה שיוסכמו על-ידי הצדדים באמצעות משא ומתן", וקראה "לכל המדינות, בשים לב לפסקה 1 של החלטה זו, להבחין, בעסקיהן הרלוונטיים, בין שטח מדינת ישראל לבין השטחים שנכבשו מאז 1967".
277. באופן דומה, העצרת הכללית קראה לכל המדינות:
"(א) לא להכיר בשינויים כלשהם לגבולות טרום-1967, כולל בנוגע לירושלים, למעט אלה שהוסכמו על-ידי הצדדים באמצעות משא ומתן, כולל על-ידי הבטחה שהסכמים עם ישראל אינם מרמזים על הכרה בריבונות ישראלית על השטחים שנכבשו על-ידי ישראל ב-1967;
(ב) להבחין, בעסקיהן הרלוונטיים, בין שטח מדינת ישראל לבין השטחים שנכבשו מאז 1967;
(ג) לא להעניק סיוע או עזרה לפעילויות התנחלות בלתי חוקיות, כולל אי-מתן סיוע כלשהו לישראל שישמש באופן ספציפי בקשר להתנחלויות בשטחים הכבושים, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 465 (1980) מיום 1 במרץ 1980;
(ד) לכבד ולהבטיח כיבוד המשפט הבינלאומי, בכל הנסיבות, כולל באמצעות אמצעי אחריותיות, בהתאם למשפט הבינלאומי".
בהחלטתה 77/126, העצרת הכללית גם קראה "לכל המדינות, בהתאם להתחייבויותיהן על פי המשפט הבינלאומי וההחלטות הרלוונטיות, לא להכיר, ולא להעניק סיוע או עזרה בשמירה על המצב שנוצר על-ידי אמצעים בלתי חוקיים על פי המשפט הבינלאומי, כולל אלה המכוונים לקידום סיפוח בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, ושטחים ערביים אחרים שנכבשו על-ידי ישראל מאז 1967"; בעוד שבהחלטה 32/161 (1977), העצרת הכללית קראה "לכל המדינות, ארגונים בינלאומיים, סוכנויות מיוחדות, תאגידי השקעות וכל המוסדות האחרים לא להכיר, או לשתף פעולה או לסייע בכל צורה שהיא, באמצעים כלשהם שננקטו על-ידי ישראל לניצול משאבי השטחים הכבושים או לגרום לשינויים כלשהם בהרכב הדמוגרפי או באופי הגיאוגרפי או במבנה המוסדי של אותם שטחים".
278. בהתחשב בהחלטות מועצת הביטחון והעצרת הכללית, בית הדין סבור כי המדינות החברות מחויבות שלא להכיר בשינויים כלשהם באופי הפיזי או בהרכב הדמוגרפי, במבנה המוסדי או בסטטוס של השטח שנכבש על-ידי ישראל ב-5 ביוני 1967, כולל מזרח ירושלים, למעט כפי שהוסכם על-ידי הצדדים באמצעות משא ומתן, ולהבחין בעסקיהן עם ישראל בין שטח מדינת ישראל לבין השטח הפלסטיני שנכבש מאז 1967. בית הדין סבור כי החובה להבחין בעסקים עם ישראל בין שטחה שלה לבין השטח הפלסטיני הכבוש כוללת, בין היתר, את החובה להימנע מיחסים הסכמיים עם ישראל בכל המקרים בהם היא מתיימרת לפעול בשם השטח הפלסטיני הכבוש או חלק ממנו בעניינים הנוגעים לשטח הפלסטיני הכבוש או לחלק משטחו; להימנע מכניסה לעסקאות כלכליות או מסחריות עם ישראל הנוגעות לשטח הפלסטיני הכבוש או לחלקים ממנו העשויות לחזק את נוכחותה הבלתי חוקית בשטח; להימנע, בהקמת ותחזוקת נציגויות דיפלומטיות בישראל, מכל הכרה בנוכחותה הבלתי חוקית בשטח הפלסטיני הכבוש; ולנקוט צעדים למניעת יחסי מסחר או השקעות המסייעים בשמירת המצב הבלתי חוקי שנוצר על-ידי ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש.
279. יתר על כן, בית הדין סבור כי, לאור אופיין וחשיבותן של הזכויות וההתחייבויות הנדונות, כל המדינות מחויבות שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מנוכחותה הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש. הן גם מחויבות שלא להעניק סיוע או עזרה בשמירת המצב שנוצר על-ידי נוכחותה הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש. על כל המדינות, תוך כיבוד מגילת האו"ם והמשפט הבינלאומי, להבטיח כי כל מכשול הנובע מהנוכחות הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש למימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית יובא לידי סיום. בנוסף, לכל המדינות החברות באמנת ג'נבה הרביעית יש את החובה, תוך כיבוד מגילת האו"ם והמשפט הבינלאומי, להבטיח ציות מצד ישראל למשפט ההומניטרי הבינלאומי כפי שמעוגן באמנה זו.
280. חובת אי-ההכרה המצוינת לעיל חלה גם על ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, לאור ההפרות החמורות של התחייבויות כלפי כולי עלמא על פי המשפט הבינלאומי. כפי שצוין לעיל, העצרת הכללית כבר קראה, בחלק מהחלטותיה, לארגונים בינלאומיים וסוכנויות מיוחדות לא "להכיר, או לשתף פעולה או לסייע בכל צורה שהיא באמצעים כלשהם שננקטו על-ידי ישראל לניצול משאבי השטחים הכבושים או לגרום לשינויים כלשהם בהרכב הדמוגרפי או באופי הגיאוגרפי או במבנה המוסדי של אותם שטחים". לאור אופיין וחשיבותן של ההתחייבויות כלפי כולי עלמא הכרוכות בנוכחות הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש, החובה שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מהנוכחות הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש והחובה להבחין בעסקיהם עם ישראל בין שטח ישראל לבין השטח הפלסטיני הכבוש חלות גם על האו"ם.
281. לבסוף, בית הדין סבור כי האמצעים המדויקים להביא לסיום נוכחותה הבלתי חוקית של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש הם עניין שיש לטפל בו על-ידי העצרת הכללית, שביקשה חוות דעת זו, וכן מועצת הביטחון. לפיכך, על העצרת הכללית ומועצת הביטחון לשקול איזו פעולה נוספת נדרשת כדי לשים קץ לנוכחות הבלתי חוקית של ישראל, בהתחשב בחוות הדעת המייעצת הנוכחית.
282. בית הדין סבור כי חשוב להדגיש, כפי שעשה בחוות הדעת המייעצת בעניין החומה, "את הצורך הדחוף של האו"ם בכללותו להכפיל את מאמציו להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שממשיך להוות איום על השלום והביטחון הבינלאומיים, לסיום מהיר, ובכך לכונן שלום צודק ובר-קיימא באזור".
283. בית הדין סבור גם כי מימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, כולל זכותו למדינה עצמאית וריבונית, החיה זו לצד זו בשלום עם מדינת ישראל בתוך גבולות בטוחים ומוכרים לשתי המדינות, כפי שנחזה בהחלטות מועצת הביטחון והעצרת הכללית, יתרום ליציבות האזורית ולביטחון כל המדינות במזרח התיכון.
284. בית הדין מדגיש כי תשובתו לשאלות שהוצגו לו על-ידי העצרת הכללית מבוססת על מכלול הבסיסים המשפטיים שהוצגו על-ידי בית הדין לעיל, כאשר כל אחד מהם יש לקרוא לאור האחרים, תוך התחשבות בהגדרת בית הדין את ההיקף החומרי, הטריטוריאלי והזמני של השאלות (סעיפים 72 עד 83).
285. מסיבות אלה,
בית הדין,
(1) פה אחד,
קובע כי יש לו סמכות שיפוט לתת את חוות הדעת המייעצת המבוקשת;
(2) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
מחליט להיענות לבקשה למתן חוות דעת מייעצת;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(3) ברוב של אחד עשר קולות מול ארבעה,
סבור כי נוכחותה המתמשכת של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים טומקה, אברהם, אורסקו;
(4) ברוב של אחד עשר קולות מול ארבעה,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת חובה להביא לסיום נוכחותה הבלתי חוקית בשטח הפלסטיני הכבוש במהירות האפשרית;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים טומקה, אברהם, אורסקו;
(5) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת חובה להפסיק מיד את כל פעילויות ההתנחלות החדשות, ולפנות את כל המתנחלים מהשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(6) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת החובה לפצות על הנזק שנגרם לכל האנשים והגופים המשפטיים הנוגעים בדבר בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(7) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על כל המדינות מוטלת חובה שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מנוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש ולא להעניק סיוע או עזרה בשמירת המצב שנוצר מהנוכחות המתמשכת של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו;
(8) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, מוטלת חובה שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מנוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו;
(9) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על האו"ם, ובמיוחד העצרת הכללית, שביקשה חוות דעת זו, ומועצת הביטחון, לשקול את האמצעים המדויקים ואת הפעולות הנוספות הנדרשות כדי להביא לסיום, במהירות האפשרית, את נוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש.
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו.
נעשה באנגלית ובצרפתית, כאשר הנוסח האנגלי מחייב, בארמון השלום, האג, ביום התשעה עשר ביולי, שנת אלפיים עשרים וארבע, בשני עותקים, אחד מהם יונח בארכיון בית הדין והשני יועבר למזכיר הכללי של האומות המאוחדות.
(חתום) נוואף סלאם,
נשיא.
(חתום) פיליפ גוטייה,
רשם.
הנשיא סלאם מצרף הצהרה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; סגנית הנשיא סבוטינדה מצרפת דעת מיעוט לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופט טומקה מצרף הצהרה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטים טומקה, אברהם ואורסקו מצרפים חוות דעת משותפת לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופט יוסף מצרף חוות דעת נפרדת לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטת שוא מצרפת הצהרה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטים איוואסאווה ונולטה מצרפים חוות דעת נפרדות לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטים נולטה וקליבלנד מצרפים הצהרה משותפת לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטים צ'ארלסוורת' וברנט מצרפים הצהרות לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופטים גומז רובלדו וקליבלנד מצרפים חוות דעת נפרדות לחוות הדעת המייעצת של בית הדין; השופט טלאדי מצרף הצהרה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין.
(ראשי תיבות) נ.ס.
(ראשי תיבות) פ.ג.
פורסם לראשונה: 14:08, 20.07.24
