אירועי הדמים ברחובות המדינה מחליאים ומדכאים. פגיעה ברכוש ובבני אדם תמימים היא פשע מתועב. תקיפת משפחות, עוברי אורח ונהגים יהודים ברחבי הארץ המיטו בושה על החברה הערבית. באותה מידה, תקיפות של ערבים (רבות מהן לא הגיעו לתקשורת בעברית), ושידולן הפומבי בפריים-טיים של פלנגות מזוינות "לעזור לאחיהם" בלוד, עכו ויפו, היו מעשים שפלים. הלינץ' בבת ים הוא דוגמה למה שפורעים יהודים מסוגלים לעשות. אפילו מפכ"ל המשטרה סימן מי לדעתו תדלק את פרוץ האלימות.
מאז עמלים בשב"כ על אפיון הפרופיל – שלא לומר הקלסתרון - של "הפורע הערבי", וזאת מתוך הערכה שמדובר באירוע ביטחוני, ולא בקריסתו של סכר אזרחי שאגר מאחוריו מיליוני קוב של תסכול וייאוש. אז אני אחסוך לו עבודה ואעזור.
ראשית, לא צריך להתאמץ כדי לשרטט את הפרופיל של "הפורע הערבי". אפשר למצוא את דמותו בדו"חות הממשלתיים הרשמיים על ההדרה, ההזנחה והאפליה. אלה אולי לא יפרטו את שמו, אבל הם יבהירו בדיוק מה הרקע שגרם לו להיות שם.
"הפורע הערבי" הוא קודם כל צעיר. המנהיגות השפויה לא הצליחה להשתלט עליו והיא איבדה מזמן את מרותה עליו. הצעיר הזה הגיע להווה ללא השכלה, ללא תעסוקה ובמקרים רבים גם ללא קורת גג. כשהמדינה משקיעה בתלמיד ערבי 60% מהסכום המושקע בתלמיד יהודי, היא פוגעת באורח אנוש בסיכויו להגיע להשכלה גבוהה. וכשרק 3% משטחי התעסוקה ממוקמים ביישובים ערביים, הסיכויים של צעיר ערבי מחוסר השכלה למצוא פרנסה שואף לאפס, וזה עוד לפני שהזכרנו את מחסום השפה, החברה וכו'.
שש שנים אנחנו רצים בין משרדי הממשלה על מנת להשמיע זעקה לפני שהצעירים יחליקו במדרון ויהפכו לפורעים. אבל חלק ממקבלי ההחלטות עדיין פועלים עדיין לפי הנחיות "מסמך קניג" לייהוד הגליל
אתם מוזמנים ומוזמנות לעשות ניסוי: תבדקו את זהות העצורים והנאשמים ממהומות הציבור הערבי בשבוע שעבר. כמה מהם אקדמאים? אנשי הייטק? רופאים? פסיכולוגים? כשתיווכחו ששיעורם זעיר, אם בכלל קיים, תבינו את הנזק האדיר בהיעדר ההשקעה בחינוך והשכלה. סטטיסטית, הייטקיסטים ורופאים לא מבצעים לינצ'ים. זה נכון לא רק לערבים.
הלאה. על פי המחקרים האחרונים, יותר מ-30% מהצעירים הערבים הם במעמד "לא לומד ולא עובד". גם אלה שאיכשהו מסיימים לימודים מתקשים למצוא עבודה הולמת. לדוגמה: 11 אלף מורים ערבים מובטלים ממתינים כיום לשיבוץ. זמן ההמתנה הממוצע: חמש שנים.
גם מי שמתמזל מזלו ומוצא פרנסה, מבלה את שנות נישואיו הראשונות אצל ההורים בשל היעדר פתרונות מגורים. מאז קום המדינה, חרף הריבוי הדמוגרפי, לא הוקמו יישובים ערביים חדשים בישראל (למעט אלה שקלטו בדואים מהפזורה). 73 שנים, אבל מי סופר. על פי הדו"חות הממשלתיים חסרות בחברה הערבית כ-40 אלף יחידות דיור.
המפכ"ל במהלך הפרעות בלוד, בשבוע שעבר
(צילום: משה מזרחי)
ואז מגיע עניין הפשיעה. הצעיר הערבי רואה שביישוב שלו אין דין ואין דיין. השליטה של ארגוני הפשע אפילו לא מוסתרת. רוצחים לאור יום לא נתפסים ופרוטקשן זה דרך חיים. המשטרה? היא נוכחת נפקדת (תשאלו את תושבי לוד היהודים איך זה מרגיש). הצעיר הערבי לא עיוור ולא טיפש, הוא יודע שביישוב יהודי ממוצע מצב כזה לא היה נמשך יותר מכמה ימים. מה הוא מבין מזה? שהוא חי באקס טריטוריה, שהמדינה לא רואה בו אזרח אמיתי שזכאי להגנה ולשמירה על החוק והסדר, ושחוק הלאום הוא בפועל יותר מסתם מסמך הצהרתי. הניכור הוא בלתי נמנע.
אותו צעיר נטול תחושת שייכות, "פורע ערבי" כלשונכם, מסכנין או מרהט, מלוד או מג'סר א-זרקא, אותו צעיר מסתכל על העתיד השחור הממתין לו ואין אף פתרון באופק. ואז הוא רואה את אותה משטרה שלא מסייעת לו בבית מתפרצת לקודש הקודשים של העם והדת שלו, מסגד אל-אקצא. ההזדהות שלו עם בני עמו שנאנחים תחת כיבוש נחשבת בגידה. מה נותר לו?
שש שנים אני רץ בין משרדי הממשלה יחד עם ראשי הרשויות הערביות. אין דלת שלא דפקנו עליה ואין שולחן שלא הפכנו על מנת להשמיע זעקה לפני שהצעירים יחליקו במדרון ויהפכו לפורעים. אבל כל עוד חלק ממקבלי ההחלטות (בהחלט לא כולם) עדיין פועלים עדיין לפי הנחיות "מסמך קניג" לייהוד הגליל מ-1976, לא נתקדם לשום מקום.
עלא גנטוסיודגש שוב: שום תירוץ לא יכול לעמוד לאלה שבחרו לתרגם את תסכולם למעשי אלימות נפשעים כלפי חפים מפשע. אבל רק כאשר קברניטי המדינה ישכילו לדבר אל האזרחים הערבים ישירות ובגובה עיניים, וימנו אנשים בלבוש אזרחי ולא על מדים כדי לדון איתם במצוקותיהם ושאיפותיהם, אולי יבינו שמדובר בצעירים שמאסו בתנאי חיים שעוצבו באמצעות הפקרות המדינה.
ועם כל זאת, אני נשאר אופטימי. קולם של המסיתים ייאלם מול קולות התקווה העולים מהצמתים ומהגשרים וקוראים לחיים משותפים של סובלנות וכבוד הדדי. העם תמיד חכם ממנהיגיו.
- עלא גנטוס הוא יועץ לוועד הארצי של ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
