אנשי תעשיית ההייטק המוחים נגד המהפכה המשפטית הציבו בשבוע שעבר קטר רכבת במתחם שרונה בתל אביב ועליו המשפט: "דמוקרטיה היא הדלק לקטר של המשק". דמוקרטיה היא אכן דלק, ומרכיביה הערכיים אמורים להזין את אש החירויות וזכויות הפרט שמאפשרות שגשוג וצמיחה. אבל האומנם תעשיית ההייטק שעומדת בראש המחאה אכן מיישמת בעצמה את ערכי השוויון שעליהם היא נלחמת? התשובה היא לא. דווקא מי שיכולה להביא לשינוי ומוביליות חברתית לא פועלת בעצמה באופן מספק.
על פי רשות החדשנות, בישראל עובדים 350 אלף איש בתעשיית ההייטק. 35% מהם נשים. רק 3% ערבים (10,500 איש). רק 0.4% נשים ערביות (1,400). מדובר בשיעור זניח בהתחשב בעובדה שהחברה הערבית מהווה כ-21% מאוכלוסיית המדינה.
מדוע מתקיים תת-ייצוג כה חריף בענף? אולי בגלל מדיניות הדרה מכוונת ואולי בגלל חוסר מודעות מספקת לנושא. בכל שנה מסיימים יותר מ-1,500 סטודנטים ערבים את לימודיהם בענפי הטכנולוגיה במוסדות האקדמיים בישראל. מצופה שתעשיית ההייטק ככלל ומנהלי החברות בפרט יעשו יותר על מנת לצקת תוכן ממשי בערכים כמו פלורליזם, גיוון, שוויון הזדמנויות, סובלנות, זכויות אדם ואזרח, הזכות להתפרנס בכבוד ועוד, ולא יותירו את המהנדסים הערבים בחוץ. אבל זה לא קורה, למרבה הצער. מאות רבות של מהנדסים ערבים חדשים מחפשים מדי שנה עבודה בתעשייה והנתונים, כאמור, מצביעים על כך שזה לא מצליח להם.
כדי לקדם שוויון אמיתי בחברה האזרחית בישראל יש לפעול אחרת. המנכ"לים וראשי חברות ההייטק מחזיקים במפתח לשינוי אמיתי ועמוק שיכול להתבצע באמצעות שילוב מהנדסים ערבים בתעשייה ויצירת אקלים ראוי שיבטיח קליטתם המוצלחת, מיצוי כישוריהם ויכולותיהם וקידומם.
השילוב הזה זקוק לכמה מרכיבים חיוניים, שהראשון בהם הוא הטמעת מדיניות אמיתית של גיוון מגזרי ומגדרי. כלומר, העלאת מודעות בקרב מגייסים וראשי צוותים לחשיבות הגיוון, לתרומתו לעמידה ביעדים ולהצלחת החברה. עושים את זה באמצעות קביעת מדדים של גיוון, בחינתם מדי תקופה ויצירת מסלולי קידום מגוונים. מרכיב חשוב נוסף הוא פעילות משותפת עם ארגוני החברה האזרחית העוסקים בנושא, כולל הכשרה, שתאפשר לעובדים הערבים לגשר על פערים בתחומים שונים ולהתכונן לתעסוקה.
בשבועות האחרונים פונים אליי עיתונאים ומבקשים ממני הפנייה להייטקיסטים ערבים שמשתתפים במחאה כדי לראיין אותם. אבל גם כשאני מחפשת, אני לא מוצאת. וזה מעורר אצלי תמיהה: כשמובילי מחאת ההייטקיסטים מסתכלים ימינה ושמאלה ולא רואים עמיתים ערבים לצידם, האם הם שואלים עצמם מדוע?
מייסם ג'לג'ולי המחאה העצומה שמוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות נולדה כתגובת נגד למצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית. העובדה שחמישית מאזרחי המדינה לא מוצאים לנכון לקום ולהצטרף, אף שקרוב לוודאי הם יהיו הנפגעים העיקריים מהמהפכה המשפטית, אמורה להדאיג את כולנו, גם יהודים, כי זה מצביע על אובדן אמון מוחלט במערכות השלטוניות והמשפטיות של המדינה. האזרח הערבי לא מרגיש שייכות. הוא יודע שהוא אזרח סוג ב'. קל וחומר אחרי חוק הלאום.
צעירים ערבים מבקשים להשתלב בחברה הישראלית והם מבינים שתעסוקה איכותית היא הדרך לממש זאת, אבל בשטח הם נתקלים בתקרות זכוכית עבות. המעטים שמצליחים לנפץ אותן מגלים שמקומות העבודה מקשים עליהם להביא לידי ביטוי את זהותם או את תרבותם. העובד הערבי בישראל הוא עדיין "האחר" שאינו חלק ממדורת השבט. מקום העבודה מהווה מקום המפגש המשמעותי ביותר שיכול לחבר בין ערבים ויהודים, על בסיס ערכי השוויון, הגיוון, ההכלה והסובלנות. תעשיית ההייטק היא הראשונה שצריכה לעשות את הצעד הזה. אם אפילו שם זה לא קורה, ספק אם יגיע השינוי המיוחל.
- מייסם ג'לג'ולי היא מנכ"לית ארגון "צופן", שנוסד ב-2008 על ידי אנשי הייטק וכלכלנים ערבים ויהודים. הוא פועל לשילוב החברה הערבית בהייטק ובונה תעשייה מתקדמת במרכז הערים הערביות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:46, 14.03.23
