רוני שטיינברכר כבר לא מאמין לאף אחד - לא לאנשי תקשורת, לא למערכת הביטחון, לא לממשלה. בשלב זה, הוא מתפלל שבתו דורון נשארת חזקה ושהיא לא לבד, ושתחזור בשלב הראשון של העסקה שהושגה הערב (רביעי). "לא חלמתי שדבר כזה יכול לקרות בישראל, עד שלא אקבל משהו מוסמך שדורון באמת ברשימה והיא מגיעה לצד שלנו - אני לא מאמין לאיש. ואז הכל יתפוצץ. אני אופטימי - אנחנו נכנסים לסוג של בית חדש לקרווילה ודורון לא שבה עדיין".
רוני מוסיף: "רק ביום ה-107 עלה סרטון של דורון כשהיא נראית חיוורת מאוד. דורון נוטלת תרופה כרונית הרבה שנים. היא לא קיבלה את התרופה שהיא צריכה על בסיס יומי. אני מנסה לחשוב מה עובר עליה ומה אני הייתי עושה בתוך מקום כזה איפה שהיא נמצאת בכלל. אי אפשר לעכל את זה. תחשוב בעצמך שהיא סגורה. אני לא יודע אם היא לבד, אני לא יודע אם היא עם עוד אנשים”.
"היא נמצאת במנהרה 3 קומות מתחת לקרקע. ההיגיינה, השירותים, האוכל, התרופות. מי יכול להכיל דבר כזה? אנשים שחזרו משם סיפרו על הכל. בתור אבא לילדה, עוברים לי סרטים בראש כי אין גבול לדמיון הפרוע שמביא אותך למקומות לא טובים"
"היא נמצאת במנהרה 3 קומות מתחת לקרקע. ההיגיינה, השירותים, האוכל, התרופות. מי יכול להכיל דבר כזה? אנשים שחזרו משם סיפרו על הכל. בתור אבא לילדה, עוברים לי סרטים בראש כי אין גבול לדמיון הפרוע שמביא אותך למקומות לא טובים. יש לי עוד ילדים, נכדים. דורון צריכה אותי על הרגליים כאשר היא חוזרת. אני שנה לא עובד. אני נמצא שני קילומטרים מדורון ולא יכול לעשות כלום. אני לא יודע מה מחכה לי".
"דורון בחורה חזקה וכזאת שהייתה מחברת בין כל החברים שלה. תמיד היא הייתה המרכז. למדה להיות אחות וטרינרית. היא מאוד מקובלת. המרפאה תמיד הייתה בסדר גבוה אצלה, המרפאה הייתה חשובה לה יותר מהכל. אני מקווה שהיא חזקה ושתחזיק מעמד. המתח בימים הללו מטורף בקושי ישנים, הרבה לחץ, שעות קשות ימים גורליים מאוד ורוצים כבר מאוד שתשוב אלינו לחבק אותה לסייע לה בתהליך הארוך שמצפה לה"
"זה היה כל כך קרוב כל פעם וזה התפוצץ", אמר רוני. "אני רוצה לשמוע כבר את הקצין שאחראי עלינו כמשפחה של דורון החטופה שהפעם זה סופי והיא באמת בדרך וחוזרת אלינו״.
"גדי במרחק נגיעה מאיתנו"
עינב, כלתו של גדי מוזס, אומרת כי "גדי במרחק נגיעה מאיתנו". "אנחנו רואים את השקיעות כאן, בשדה ניצן, ואומרים 'הלוואי שנותנים לו שנייה לצאת ולנשום'. אפשר להגיע אליו בחמש דקות על אופניים״.
עודד, בנו של גדי, ובת זוגו עינב, מנסים לאזן בין שמחה והתרגשות ששמו של גדי החטוף מופיע ברשימה שפורסמה, לבין הנמכת ציפיות וחוסר הרצון להתאכזב אכזבה עמוקה כפי שקרה עד עכשיו. "גדי נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז. כשאני צריכה להציג את הקרבה שלי לגדי זה מרגיש לי מוזר להגיד 'כלתו'. הוא כמו אבא שלי. עודד ואני יחד מגיל 15. מגיל הנעורים שלי גדי היה מאוד דומיננטי. אדם חם, אוהב, משפחתי. ההיעדרות שלו מאוד קשה", אומרת עינב.
היא מוסיפה: "אני כל הזמן אומרת שיש הבדל בין המוח ללב ושהם לא מקשיבים אחד לשני. אחרי כל כך הרבה אכזבות אני אומרת לעצמי 'עינב, תירגעי, שלא תיפגעי שוב'. אבל הלב רץ קדימה ולא מקשיב למוח ונאחז בכל שביב תקווה. כל כולי כבר שם. אי אפשר לאבד תקווה שיש מישהו שאתה כל כך אוהב וכל מה שאתה רוצה זה להחזיר אותו. בפעמים הקודמות כשהמשא ומתן התפוצץ או טורפד – ניסינו אחר כך במשך שבועות לגרד את עצמנו ולהמשיך הלאה. עכשיו, כשהתחושה שזה ממש יכול לקרות הלחץ הוא נוראי. הציפייה הדרוכה הזאתי. אני מנסה להכניס מחשבות טובות עכשיו. הפחד, הדאגה והזעם יכולים להשתלט".
"אחרי כל כך הרבה אכזבות אני אומרת לעצמי 'עינב, תירגעי, שלא תיפגעי שוב'. אבל הלב רץ קדימה ולא מקשיב למוח ונאחז בכל שביב תקווה. כל כולי כבר שם. אי אפשר לאבד תקווה שיש מישהו שאתה כל כך אוהב וכל מה שאתה רוצה זה להחזיר אותו"
עינב ועודד כבר מדמיינים את הרגע שבו יפגשו את גדי. "אני רוצה לראות את גדי לנגד עיניו ואיך נחבק אותו", היא מתארת. "בגלל שחווינו את הרגע הזה עם מרגלית, חמותי, אז אני מצליחה לדמיין את הרגע עם גדי. אנחנו נתחבק, נבכה ואף אחד לא יוכל להוציא מילה מהפה. אנחנו מחכים לחיבוק שמגיע לו וחסר לנו".
"עד עכשיו הממשלה נכשלה. עכשיו אני מצפה שהממשלה תצליח – זה רווח ענק למדינת ישראל. אני חושבת שכל העם כבר זקוק להתחיל לנשום לרווחה. אני רואה שכולם דרוכים גם אם אין להם קשר לשום חטוף. יש לי משקל של טון בלב שאני חושבת על הגברים הצעירים שישארו לפעימה השנייה. אסור לנו להוריד רגל מהגז כי אם ננטוש אותם שם זאת תהיה בגידה קשה מאוד של המדינה באזרחיה ובחיילה. זה צריך להיות כמו שיותר מהר. אני בטוחה שמי שראה את הרשימה ולא מצא את היקיר שלו שם זה שברון לב".
"גדי ציין עכשיו 80 ובמרץ אנחנו מקווים שנחגוג יחד איתו 81. אנחנו חייבים להחזיר אותם ולהראות שלא איבדנו צלם אנוש. אבוי לנו אם חטוף אחד יישאר שם. אם ניתן היה להחזיר את כולם בידי זה האידיאל. אבל אם זה לא אפשרי ברגע זה אנחנו חייבים להתחיל ושראשון החטופים יסמן לנו את אחרון החטופים שייצא. אסור לוותר על אף אחד".
"ראינו את גדי בסרטון של ג׳יהאד לפני שנה. הדמיון הולך לכל כיוון אפשרי. הלוואי שנזכה לראות אותו במצב סביר, כי במצב טוב אף אחד לא ייצא משם. חלק ממה שמכביד על הדאגה זה הגיל שלו. בגיל 80 לחיות על פת לחם, לא ידוע איפה הוא ישן, אם מתקלח, איזה יחס הוא מקבל. כשהוא ישתחרר הוא יצטרך להתמודד חוץ משיקום פיזית גם עם בשורות קשות".
"אפרת בת זוגו נהרגה בשבי ולא בטוח שהוא יודע. חברי ילדות של שנים, קהילה של 60 שנה שהוא הקים והוא יגלה מה עבר על קיבוץ ניר עוז. זאת התמודדות נפשית מאוד לא פשוטה. גם לבית שלו הוא לא יוכל לחזור".
החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועת עזה
שלמה מנצור (86) שיחגוג בעוד חודשיים את יום הולדת ה-87, הוא החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועת עזה, היחידי בשבי מקיבוץ כיסופים. אחרי ששרד את פרעות הפרהוד, הוא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 יחד עם משפחתו וכבר בגיל 16 היה ממקימי כיסופים. שלמה נשוי למזל, להם חמישה ילדים ו-12 נכדים.
בשבת ה-7.10 אמורים היו ביתו מושית ונכדיו אורי (9.5) ורוני (8), תושבי רמת-גן, להגיע לביקור בכיסופים, אבל התעוררו לצלילי האזעקות שנשמעו במרכז הארץ. מושית הספיקה לקיים עם אביה 3 שיחות, כשהאחרונה ביניהן הסתיימה בשעה 7:24, כששלמה מבטיח לה ש"יהיה בסדר". כמה דקות אחר-כך, המחבלים פרצו את דלת ביתם של שלמה ומזל והוציאו אותם ממנו. את שלמה המחבלים אזקו והכו.
מאז ועד היום, במשך כל ימי המלחמה, לא התקבל אות חיים משלמה או אינדיקציה למצבו. ״רציתי לקבל ממנו סימן, מתוך געגוע חזק לראות ולשמוע אותו, לדעת סוף-סוף מה שלומו. אבל בתיעוד כזה הייתי גם רואה אותו בסבלו, בגיהינום בו חי שם"
"אמא שלי התחננה על חייה וניסתה לגונן על אבי, אמרה להם שהוא מבוגר והוא לא עשה להם כלום. בדרך לרכב שלהם היא זיהתה הזדמנות לברוח, רצה לביתה של השכנה והסתגרה איתה בממ"ד. השתיים חולצו תחת אש בשתיים לפנות בוקר לבית המלון בים המלח".
מאז ועד היום, במשך כל ימי המלחמה, לא התקבל אות חיים משלמה או אינדיקציה למצבו. "רציתי לקבל ממנו סימן, מתוך געגוע חזק לראות ולשמוע אותו, לדעת סוף-סוף מה שלומו. אבל בתיעוד כזה הייתי גם רואה אותו בסבלו, בגיהינום בו חי שם. מבחינתי, הזמן מפרוץ המלחמה עצר מלכת, אנחנו 15 חודשים ב-7 באוקטובר, מחכים לאבא ולכל 97 החטופים והחטופות".
באשר לדיווחים על העסקה, מושית משתפת על הערפל בו מצויה המשפחה. "אנחנו במצב רגשי בלתי ניתן להכלה, אין לנו שום ודאות. אף גורם רשמי לא משקף לנו את ההתפתחויות, אנחנו כמשפחות מעודכנים מהתקשורת", אמרה. שאלות רבות מעסיקות אותה בימים אלו: " האם אבי יחזור? אם יחזור, מתי יחזור? וכשיחזור – באיזה מצב? ההמתנה היא מורטת עצבים, הציפייה מאיתנו להמתין בסבלנות אין קץ היא בלתי הגיונית".
גם נכדיו של שלמה, שממתינים לו בקוצר רוח, ערים לשיח על העסקה. "הם כבר שמעו מהחברים בבית ספר ׳שיש עסקה׳. שאלו אותי בהתרגשות אם סבא כבר חוזר. לצערי נאלצתי לתקן אותם, חידדתי כמו תמיד את המסר שעד שהעסקה לא קורית – ממשיכים לחכות שסבא יחזור", סיפרה מושית.
על המתנגדים לעסקה בקרב הממשלה, הוסיפה: "אני תוהה איך העשבים השוטים חיים עם עצמם בשלום. איך המוסר, צו מצפונם וערכי הדת – מאפשרים להם לנהוג באופן ביזיוני שכזה. קולות כאלו צריך להוקיע מקרבנו, לא לתת מקום למי שמערב פוליטיקה בנושא של דיני נפשות ופדיון שבויים".
בינתיים, בני המשפחה עושים כל מאמץ, לשמור על שגרה ככל הניתן – אורי מגיע ללימודים בכיתה ד׳, רוני לכיתה ג׳ ומושית ממשיכה בעבודתה כגננת בגן. "זו תחושת חוסר אונים משוועת להיות סביב הדיווחים החדשותיים לאורך כל היום. כל מילה של פרשן באולפנים, כל נימוק של תומכים למול מתנגדים לחתימה – מובילים לטלטלה רגשית נוראה, רכבת הרים מטורפת", אמרה.
גם כשהופץ הדיווח הסעודי שכולל לכאורה את רשימת החטופים המשוחררים בשלב הראשון – ושלמה ביניהם - היא הייתה ביום עבודה שגרתי. "המפקחת העירונית חייגה אליי והופתעה בעצמה לגלות שאני בגן, אבל זה נכון יותר", סיפרה.
לאור החששות לחייו ומצבו הרפואי של אביה, מושית לא מעיזה להרשות לעצמה לדמיין את הרגע בו שלמה חוזר הביתה. ובאותה נשימה, משתפת שהיא כבר משתוקקת לעטוף אותו בחיבוק אין-סופי. "מדינה שלמה כוססת ציפורניים, מחכה לבשורה הרשמית. עם שלם חי בסבל ובייסורים. אנחנו כעם וכמדינה, זקוקים לשיקום – עכשיו".