לפני כשנה, בלב מגפת הקורונה, חזרנו לארץ משהות של שנתיים בקליפורניה. שגרת החיים בעיר הלבנה והשמרנית שבה גרנו התערערה בוקר אחד אחרי שהארגון שבו עבדתי בחר לתת מענה לתופעת מחוסרי הבית הגרים במכוניות. בשונה מדרי הרחוב - קבוצה גדולה של אנשים שנפלטו לא רק מבתיהם אלא גם ממסגרות תעסוקה וקהילה בשל רקע נפשי - ישנה קבוצה גדלה והולכת של מחוסרי בית ממעמד בינוני נמוך ומשכיל, שנסיבות החיים הובילו אותם למגורים במכונית.
הארגון ממוקם בחווה חקלאית ואחד השטחים בה עמד שומם. בשיתוף העירייה וארגוני זכויות אדם השמשנו אותו והזמנו את דרי המכוניות להגיע בכל ערב ללון במרחב מאובטח שהותקנו בו מקלחות, שירותים וחלל אוכל משותף.
אבל כשבוע לפני הפתיחה קמה זעקה של תושבים. הפרויקט הוקפא ובמשך לילה שלם התנהל דיון סוער במועצת העיר. התושבים שהגיעו למחות גיבו את התנגדותם ברופאים שטענו שהפרויקט עלול להביא להתפרצות מחלות, בגורמים מתחום הטיפול שטענו שאין לערבב אנשי שוליים עם כלל האוכלוסייה, ובדמויות פוליטית בכירות שהזהירו שהעיר תהפוך לבירת ההומלסים.
מולם עמדו תושבים אחרים מהעיר שנאבקו להפעיל את התוכנית - רובם ככולם אנשים שגדלו בילדותם בקהילות הטרוגניות או כאלו שבחרו לקיים אורח חיים הנמצא על התפר הזהותי בשל נישואים עם אדם שאינו משתייך אל קהילת האם שלהם או מגורים באזור ההטרוגני של העיר.
אפשר לזהות תקווה ברחובות ירושלים ובמרחב הווירטואלי: הרוב מבקשים להנמיך את החומות, לתת בקבוק מים, ללכת לנחם אבלים, לחשוב שהאסון פקד את "כולנו" ולא רק "אותם"
אנשים שבוחרים לחיות במרחב שבו אין הגמוניה מובהקת, או נמצאים במגע ישיר עם קהילות שונות מזו שלהם, יכולים לראות את המציאות כמרובדת ולא כציר דיכוטומי של "אנחנו" ו"הם". אני מבינה את זה, אולי כי בעצמי עזבתי שכונה חרדית-דתית ובחרתי באורח חיים רחוק מאוד מתפיסת המשפחה והקהילה שלי. מחירים רבים שילמתי בדרך, אבל הרווחתי מתנה: ההבנה שאין לי בעלות על המרחב. וכשאין בעל בית, כולם יכולים להיות רצויים.
לקראת ההשמצות הצפויות שילוו את יום ירושלים בשבוע הבא, ראוי להזכיר שבעיר נמצאת כיום החברה האזרחית המעניינת והמגוונת ביותר. אפשר וצריך לכתוב על גילויי השנאה והאלימות שמתפרצים תדיר, על העוני וההזנחה של מזרח העיר, אבל חשוב גם לספר שלצד כל זה יש קבוצה אזרחית גדולה שבוחרת לחיות אחרת; שמצליחה לנהל חיי שגרה של מגע, מפגש ועבודה משותפת בין-קהילתית, ויודעת לתת מענה בעתות משבר.
מגפת הקורונה הייתה מקרה בוחן מצוין: יחסי הקרבה וההיכרות האישית בין פעילי חברה אזרחית בירושלים יצרה רשת מיידית ואפקטיבית שפעלה לחלק סלי מזון, טאבלטים לאוכלוסיות מנותקות, תרגום ההנחיות לערבית ויידיש ועוד יוזמות מגוונות. קשה מאוד לבנות יחסים בתוך משבר, אבל כשיש עבודה משותפת בין-קהילתית בשעת שגרה, קל לתת מענה בחירום.
בימים מאז האסון במירון התארגנו כמה וכמה יוזמות של פעילים המשתייכים לקהילות החרדיות ונמצאים על התפר של הישראליות והחרדיות. המערכת הקהילתית החרדית, שיודעת לתת מענה בכל הקשור לעוני או בריאות, משותקת עכשיו, והיה צריך לתת בן-לילה מענה לשבר העצום: להקים מערכי טיפול רגשי עבור הנוער שהיה על ההר וחזר המום, ומערכי ייעוץ עבור צוותי החינוך וההורים.
שחקני המפתח היו פעילים ופעילות מתוך הקהילה החרדית, שבעשור האחרון משולבים בחברה האזרחית הירושלמית. הם אלו שהתייצבו בחזית, שעבדו בשיתוף פעולה עם הרשות המקומית ולצד פעילים מקבילים מכלל הקהילות. לחיות בתפר ביו העולמות זה דבר קשה מאוד, אבל גם מתגמל מאוד.
חיה גלבועJordan Danielביממה שלאחר האסון נתקלתי בשני פוסטים שהפכו ויראליים במרחבי הרשת. אחד עסק ביוזמות קטנות של הציבור הערבי בגליל, שפתח את הבית והלב לחרדים שירדו ממירון. האחר דיבר על חילונים שהלכו לנחם משפחות של הרוגים.
אם כל כך הרבה שיתפו את הפוסטים האלו, כנראה שזו החברה שאנחנו כמהים לחיות בה. השיח הפוליטי המקטב מרחף מעלינו ומאפשר לדמויות מסוימות לדבר על אסון "שלהם", אבל אני מזהה תקווה ברחובות ירושלים ובמרחב הווירטואלי: רוב האזרחים שחיים פה מבקשים להנמיך את החומות, לתת בקבוק מים, ללכת לנחם את האבלים, לחשוב על מירון כאסון שפקד את כולנו. לא רק "אותם".
- חיה גלבוע היא מנכלית JPI - קרן פילנתרופית התומכת ביוזמות אזרחיות בין-סקטוריאליות בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
