המונים באל-אקצא קוראים ברכות לזרוע הצבאית של חמאס
באישון לילה הגיעו אלפי פלסטינים תושבי מזרח ירושלים לעיר העתיקה ונכנסו בשעריו של מתחם מסגד אל-אקצא. הם היו משולהבים ונשאו דגלי אש"ף. "ברכות לגדודי עז א-דין!" (הזרוע הצבאית של חמאס) – הם שאגו. בצד הסמטה עמדו בשורה שוטרי מג"ב שלא התערבו בנעשה. ניכר שהם היו נבוכים וחסרי אונים מהסיטואציה ולא ידעו כיצד להתנהג. הפלסטינים במקום זיהו היטב את הערך ההסברתי של הסיטואציה ושלפו טלפונים לצלם אותם משתאים נוכח ההמון.
מטח הפתיחה של חמאס במערכה היה ירי הרקטות לירושלים. התמונות הללו לפנות בוקר ממסגד אל-אקצא הן מטח הסיום שלו.
זו הפעם הראשונה שבה חמאס נכנס לעימות אלים רחב היקף עם ישראל בגלל סוגיות שלא קשורות לרצועת עזה. הארגון הציב לעצמו שלוש מטרות: חיזוק התמיכה במעמדו במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ערעור היציבות הביטחונית בשטחן אחרי תקופה ארוכה של שקט והצבת משוואה חדשה שקושרת בין הנעשה בירושלים למצב הביטחוני בעוטף עזה. חמאס יכול לסמן וי על שתי המטרות הראשונות.
לגבי המטרה השלישית ישנן חילוקי דעות. חמאס טוען כי השיג ויתורים ישראליים בשייח ג'ראח ובמסגד אל-אקצא. בישראל שותקים ושולחים גורמים עלומים להכחיש את הדברים מבלי לפרט מה כן נמצא בהבנות. לכן ניאלץ להמתין ולראות כיצד יגיב חמאס לפסיקת בית המשפט העליון בסוגיית הפינוי בשייח ג'ראח לדוגמא. האם ישיב אש אם הפינוי יתרחש? האם יסתפק בהודעות לוחמניות ותו לא? בינתיים הבטחתו של מוחמד דף בנוגע לתגובה צבאית על פינוי שייח ג'ראח עודנה בתוקף. במערכת הביטחון לא לקחו אותה ברצינות הראויה עד ליום פתיחת המערכה. נותר רק לקוות שבעקבותיה התפיסה השתנתה.
אל תטעו, מבחינה צבאית חמאס נחל מפלה קשה. במשך שנים ארוכות התכוננה הזרוע הצבאית ליום הזה. הרבה מאוד כסף ואמצעים הושקעו בזה. מוחמד דף ואנשיו הכינו אין ספור הפתעות לישראל. אלא שמלבד קצב אש מרשים, הזרוע הצבאית כשלה בכל דבר הודות לחדירה מודיעינית ישראלית מעוררת השתאות ותוכנית הפעלת אש סדורה שהתנהלה לפי הספר. אם היו ועדות חקירה ממלכתיות בעזה - כל ההנהגה הצבאית של חמאס הייתה נבעטת הביתה בבושת פנים אחרי המבצע הזה.
אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מהפריזמה הצבאית לבדה ומהרגע שנוצרים את האש - נפתח הקרב על התודעה. חמאס כצפוי רוכב על היותו המלאך השומר של ירושלים שהגן עליה בגופו. הציבור קונה את זה והכיכרות בערים הפלסטיניות בגדה המערבית התמלאו אתמול באלפים עם דגלים ירוקים. הרשות הפלסטינית מאפשרת את שחרור הקיטור הזה פן הוא יתהפך עליה. בינתיים זה הסתיים בעימותים ובכמה פיגועי ירי ומטענים שלא צלחו באזור חברון.
כעת, כשישראל סיימה את המבצע בעזה וכשברור לכולם שהבחירות לפרלמנט הפלסטיני כבר לא יתקיימו, על ישראל להפנות את מאמציה כדי להשיב את חמאס בגדה המערבית לממדים שהיה בהם עד לפני ארבעה חודשים. כך גם באשר לחמאס ירושלים. ניצנים לפעילות הזאת כבר החלו בימים האחרונים.
בישראל משווקים את ההצלחה של השמדת 100 ק"מ של מנהרות תת-קרקעיות בעזה ואת חיסולם של שני המוחות הגדולים של חמאס, ג'ומעה טחלה וג'מאל זבדה. אלו הישגים משמעותיים בעלי ערך אסטרטגי, אבל הם מסוג ההישגים שיש להתפאר בהם בדיוני הסיכום של אגפי המבצעים והמודיעין במטכ"ל. את גברת ישראלה ישראלי מאשקלון לא מעניין תוואי מנהרות מנוסיראת לדיר אל-בלח ולא טחלה וזבדה. אותה מעניין מתי תהיה הפעם הבאה שבה היא צפויה לשמוע אזעקה. ועל זה ההנהגה הישראלית אינה שמה את הדגש אופן שישביע את רצון האזרחים.
כעת על ישראל לגבש מדיניות חדשה כלפי עזה ולא לרוץ אל המוכר והידוע. לא צריך לחזור ולהסתמך על קטאר שהייתה מחולל גדול בכל אירועי החודש האחרון. מספיק שתעשו בינג' לכל שידורי השבועיים האחרונים ברשת אל-ג'זירה שממומנת על ידי ממשלת קטאר, כדי להבין עד כמה גדול היה תפקידה בהבערת ירושלים, אל-אקצא, ערביי ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה. יש עוד דוגמאות אך קצרה היריעה מלהכיל. קטאר אינה הפתרון וכדאי שבישראל יפנימו זאת.
בשנתיים האחרונות עזה חוותה פרויקטים כלכליים עתירי ממון והשקעות. למעשה ניתן לומר כי מצבה הכלכלי של הרצועה ערב המערכה היה הטוב ביותר (או הכי פחות רע, בכל זאת מדובר בעזה) מאז הפיכת חמאס לפני 15 שנה. ועדיין – סינוואר ודף בחרו במלחמה. לפיכך, צריך להודות שדוקטרינת ההסדרה במתכונתה הנוכחית כשלה. היא לא הביאה שקט.
הגיע הזמן לחשיבה מחודשת בכל הנוגע למנגנון שלה. הגיע הזמן שחמאס יזיע מאוד כדי שישראל תאפשר לו שוב לקבל מזוודות דולרים. הגיע הזמן ששיקום עזה יותנה בהתניות קשוחות ואכזריות. חמאס הפך את שיטות המאפיה למדיניות? גם ישראל יכולה לענות בדיוק באותו מטבע. מותר לנסות את אפשרות ההסדרה בטוב. זה לא הלך. יש גם אפשרות של הסדרה ברע. זה הזמן להפעיל אותה.
