חוק הלאום היה סטירת לחי, ואילו הפסיקה שקיבל לאחרונה הרשם יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות בעניינם של שני תלמידים ערבים תושבי כרמיאל, כבר הייתה סנוקרת של ממש היישר למרכז הבטן.
זה הסיפור: כפי שפורסם ב"הארץ", מדובר בשני אחים המתגוררים בכרמיאל, שתבעו מהעירייה החזרי נסיעות לבתי ספר ביישובים סמוכים, משום שבתוך העיר אין מוסדות לימוד ערביים. אלא שבמקום לדחות את התביעה מסיבות משפטיות ענייניות שאותן ממילא ציין בהחלטה - הן בשאלת הסמכות ואופי התביעה והן בשל מהותו של חוק חינוך חובה – בחר הרשם לוזון, בצעד פוליטי מובהק, להסתמך על "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", וביתר שאת על סעיף 7, אלה שבשנים האחרונות הוציאו לרחובות מאות אלפי ערבים ודרוזים.
למה זהו צעד פוליטי גרידא? משום שכל משפטן סביר בישראל יודע שהעתירות נגד חוק הלאום עדיין תלויות ועומדות, ובג"ץ טרם אמר את מילתו האחרונה. יתרה מכך, בדיונים שהיו בעליון, שופטים ציינו ש"עוד ידובר בחוק הלאום, לכשתכשר השעה לכך".
אבל ההיבט המשפטי הוא השולי כאן. הדגש הוא על התחושה האישית.
בתקופת החקיקה של חוק הלאום, ביולי 2018, הייתי קצין ביחידה 8200. העלייה במדרגות למשרד ביום שבו אושר בכנסת הייתה מעט משונה, וחבריי ליחידה, כמנהג ניחום אבלים, באו לדרוש בשלומי.
הרגשתי מעט שבור. ביני לביני תהיתי מה ההצדקה לכך שאני משרת שעה אחר שעה, יום אחר יום, את המדינה שהחליטה להדוף אותי ממעגל הלאומיות שלה. זו הייתה צלקת משמעותית במערכת היחסים שלי עם מדינת ישראל, אבל כמבוגר אחראי בחרתי למחול, להמשיך במערכת היחסים, וכפיתי על עצמי את הטענות שהשמיעה: "זה רק הצהרתי, אל תדאג. נחוקק חוק שוויון, אל תדאג. שמע, איום דמוגרפי, זכות השיבה, זה בכלל לא קשור אליך".
היום, לנוכח פסיקתו של הרשם לוזון, פג תוקפם של כל התירוצים של המדינה ושלי. התחושה כעת קשה יותר מזו שחוויתי בעת חקיקת חוק הלאום, כי כאן יש ראיה חותכת לכך שאם בג"ץ לא יקבע את גבולות הגזרה של החוק - מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה דוהרת לכיוון אפרטהייד מעודן.
התחושות הן ליבת העניין. בית המשפט ומלומדים אחרים כבר ציינו שהזכות לכתוב סיפור חיים היא חלק אינהרנטי מכבוד האדם. כשבית המשפט חוסם בפני ילד ערבי את הגישה לבית ספר או מערים עליו קשיים, כיצד יכתוב הוא את סיפור חייו? כיצד הוא יגיב לקריאות ברחוב היהודי-ישראלי שקורא לו להשתלב בחברה?
האם אותו ילד, ששפר עליו מזלו וככל הנראה אין ביכולתו לקרוא את פסק הדין ולהבין את משמעויותיו, יגדל כשהוא יודע שהוא כלום מלבד איום דמוגרפי על העיר שבה הוא גר? כיצד יאזור כוחות להשתלב בחברה הישראלית ואיזו המוטיבציה תהיה לו בכלל? מה יחשוב הוא על בית המשפט שרואה בו איום?
הגירת ערבים לכרמיאל ולערים יהודיות אחרות היא תולדה של שני גורמים. אחד מהם הוא הרצון להשתלב בחברה הישראלית והשני נובע מהמדיניות המפלה שבמסגרתה נמנע פיתוח של יישובים ערביים.
כשאר בני האדם, הערבים גדלים ומחפשים את עצמאותם. הם מבינים שהזמן ביישוב שלהם עצר מלכת והתשתיות נשארו כשהיו בשנות ה-70, בזמן שהערים היהודיות מתפתחות.
וכך הם נקלעים לדילמה: האם לנצל את ההזדמנות ולהשתלב בחברה הישראלית ולעבור לעיר ולהיחשב איום דמוגרפי? או שמא להפנים את הדיכוי, לבנות בית באופן לא חוקי ביישוב ולהיחשב עבריין?
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
