"רק המתים ראו את סוף המלחמה"
(אפלטון)
קודם כל, בואו נגיד שאני מאוד בעד התאגיד וצופה רק בערוץ 11, ודי מתעב את הערוצים המסחריים שבאופן מוזר משרתים את השלטון יותר מהתאגיד, והפרסומות שם יותר אמינות ומרתקות מהתכנים. משום כך, מה שאכתוב כאן זה לא תלונה אלא תחושה אישית לגמרי, ואיש לא חייב להסכים איתי. ומובן שאני בעד חופש הדיבור אבל גם בעד חופש הבחירה.
בימי הסגר האלה כולנו בודדים, קצת חולי נפש, נלחמים עם השדים שלנו, כמובן תוך שמירת מרחק חברתי מהם. והשד שהכי מפחיד אותי, ובוודאי רבים אחרים, הוא שד מלחמת יום הכיפורים, אפילו שהוא מגיח ממסך הטלוויזיה במסכה בצבע חאקי בסדרת מלחמה שלדעתי מיותרת ממש כמו המלחמה ההיא.
"שעת נעילה" משודרת כעת ב"כאן", כתובה יפה, השחקנים מוכשרים מאוד, והביקורות נלהבות, כפי שנכתב למשל: "מופע מרשים של פטריוטיות ורגש".
"שעת נעילה" היא סאגה מפוארת בסדר גודל של "בן חור". רק שלי, פטריוט רגשני שכמותי, אין כל עניין לצפות בדרמה, משובחת ככל שתהיה, שמזכירה לי את מה שאני מנסה לשכוח כבר 47 שנים, שלושה פסיכולוגים, מאות בקבוקים של וויסקי, אינספור חפיסות של גלולות הרגעה, ותודה לזיגמונד פרויד על התת-מודע, ולקרל יונג על תת-המודע הקולקטיבי.
בכל הנוגע למלחמה הרצחנית והמיותרת הזאת מתבקשת שתיקה אמנותית, ממש כמו בעיסוק האמנותי בשואה, וסליחה על ההשוואה. אני מתעב יצירות פיקשן שעוסקות בזה
במלחמת יום הכיפורים נפלו כ-2,600 חיילים, שעזבו אותנו לעולם נטול סדרות. 5,600 פצועים, רבים מהם נטולי גפיים ומשותקים. ואיש מעולם לא ספר את הלומי הקרב, כי בימים ההם לא היו שתי המילים האלה. וכל ההלומים, הלא מתפקדים והלא מטופלים, הבודדים והכועסים לנצח, הם האחים שלי. והדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות זאת סדרה מושקעת שתחזיר אותנו לזוועות ולזיכרונות של המלחמה שהתחילה בגלל יהירות מדינית, ופוצעת את נפשנו ומסרבת להגליד עד היום.
בכל הנוגע למלחמה הרצחנית והמיותרת הזאת מתבקשת שתיקה אמנותית, ממש כמו בעיסוק הספרותי והאמנותי בשואה, וסליחה על ההשוואה. לדעתי, כל עיסוק בה שאינו תיעודי הוא פורנוגרפיה, ואני מתעב יצירות פיקשן שעוסקות בתקופת השואה כמו "בחירתה של סופי" של הסופר (המוכשר בדרך כלל) ויליאם סטיירון, וסרטים דמיוניים על השואה בדרך כלל מוזילים אותה ומגחכים אותה.
מעטים גם סרטי המלחמה המשובחים באמת, ובדרך כלל הם גם מופשטים וסאטיריים (למשל "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, או "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק).
כמו שרק חיילים קרביים שחוו את נוראות המלחמה יכולים באמת לשאוף לשלום (החייל יצחק רבין למשל), כך גם רק הם יכולים לחוש את מה שחוו באמת, ולדעת שאיש זולתם לא יכול להרגיש את זה לעולם.
בתקופת הקורונה כולנו בודדים, וכדי לברוח ממציאות המגפה אנחנו בוהים שעות בכל מה שמקרינים לנו, כולל סדרות טורקיות. אבל, כצופה מתמיד בערוץ הראשון אני משער שאף אחד מניצולי מלחמת יום הכיפורים ממש לא מעוניין להתכרבל עם עצמו או עם אהובתו, בליל חורף שחור, ולצפות בטנקים שועטים ובגופות ברמת הגולן.
תודה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
