ישראל מצויה במשבר חוקתי-שלטוני עמוק, ושיטת המשטר והבחירות הקיימת לא מניבה את התוצאה הבסיסית הנדרשת ממנה: הקמת ממשלה יציבה ומתפקדת באמון הכנסת. המציאות הכאוטית הזו – אנחנו כפסע ממערכת בחירות רביעית תוך שנתיים - מחייבת תיקון של שיטת הממשל.
גם טרם המשבר הנוכחי סבלה ישראל מהצטברות מדאיגה של כשלי ממשל, כגון קשר רופף בין בוחר לנבחר, תחלופה גבוהה של שרים, כנסת חלשה והיעדר פיקוח אפקטיבי שלה על הממשלה, מערכת מפלגתית מפוצלת וסחטנות פוליטית המובלים כולם לחוסר יציבות ולתקופת כהונה ממוצעת של כשנתיים לערך לממשלה.
הצעות לשינויים בשיטת המשטר מהדהדות בשיח הציבורי כבר עשורים. מדוד בן-גוריון שהקים את רפ"י וביקש ב-1965 לשנות את שיטת הבחירות לכנסת, ועד בנימין נתניהו שפתח את מסע הבחירות של הליכוד ב-2015 בסיסמה "משנים את השיטה", תוך הבטחה דרמטית לשינוי יסודי. ההבטחה נעלמה עוד לפני שהסתיים הקמפיין.
לקראת שנת 2007 ערכה ועדת מגידור בחינה מקיפה של הנושא והציעה מגוון של רפורמות בשיטת הבחירות, באופן הרכבת הממשלה ובעבודת הכנסת. אף אחת מהן לא יושמה עד היום. בדומה, גם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" הציג הצעות שונות לשינוי השיטה.
רוב ההצעות התמקדו בשלושה תחומים:
א. מעבר לשיטת משטר נשיאותית, בדומה לשיטה בארה"ב.
ב. שינוים בתוך שיטת הממשל הפרלמנטרית הקיימת (באופן הרכבת הממשלה, בדרכים לפיזור הכנסת והפלת הממשלה, אחוז החסימה, בהגבלה על מספר השרים ועוד).
ג. הצעות לשינוי שיטת הבחירות כגון מעבר לבחירות אזוריות.
מטרתן של מרבית ההצעות הללו היה לחזק את המפלגות הגדולות ואת המשילות, ולכן, ברוב המקרים הן נתקלו בהתנגדות של מפלגות קטנות וסקטוריאליות - כגון המפלגות החרדיות והערביות - שחששו מהחלשת כוחן.
לאחר "התרגיל המסריח" ב-1990 התחזקו הקולות שתבעו שינוי בשיטת הממשל שתוביל להגברת היציבות השלטונית ותמנע סחטנות פוליטית של מפלגות קטנות. בעקבות כך אומצה שיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, שבמסגרתה הציבור בחר בשני פתקים: מפלגה וראש ממשלה. השיטה הזו לא נוסתה בשום מדינה אחרת, והיא כשלה לחלוטין בישראל. בניגוד למטרותיה, היא גרמה להחלשת המפלגות הגדולות בגלל פיצול ההצבעה והגבירה אי-היציבות במערכת הפוליטית.
ב-2001 היא בוטלה, ואולם הנזקים של החלשת המפלגות הגדולות נותרו בעינם, ומפלגת שלטון בישראל עומדת בממוצע על כ-31 מנדטים בלבד. אז מה עושים?
הצעדים נדרשים לתיקון שיטת הממשל
המשבר הנוכחי מחייב נקיטת צעדים מיידיים במטרה לחולל שינוי במערכת השלטונית באמצעות שינוי הכללים להרכבת ממשלה ולהפלתה, חיזוק המקצועיות של שרי הממשלה, הגברת האפקטיביות של עבודת הממשלה, וחיזוק הקשר בין בוחר לנבחר. השינויים המוצעים להלן יוביל לשינוי בדפוסי ההצבעה ובהתארגנות הפוליטית.
1. ראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה ראש הממשלה לאחר הבחירות ללא צורך בהצבעת אמון של 61 חברי כנסת. מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו שיש צורך ביצירת כלל הכרעה ברור, שישנה מראש את דפוסי ההצבעה ויחזק את המפלגות הגדולות. לאחר הבחירות, ח"כ העומד בראש המפלגה הגדולה ירכיב ממשלה ויציג אותה בכנסת, ללא צורך בהצבעת אמון. ואולם, 61 ח"כים יוכלו - בהצבעת אי-אמון - להציע מועמד אחר ולהחליף באמצעותו את הממשלה (במדינות רבות שבהן משטר פרלמנטרי אין צורך בהצבעת אמון בעת כינון הממשלה, בהן בריטניה, אוסטריה, פינלנד, דנמרק, הולנד ועוד).
2. פריימריז ביום הבחירות. אחת הבעיות המשמעותיות היא שיטת הבחירות לכנסת שאין דומה לה בעולם המערבי: אזור בחירה אחד של מיליוני מצביעים ופתק הצבעה סגור ללא יכולת של הבוחר להשפיע על זהות הח"כים המייצגים אותו. שיטה זו יוצרת קשר רופף בין בוחר לנבחר, וכפיפות כמעט מוחלטת של הח"כ לראש המפלגה - שלרוב הוא חבר ממשלה - ולמשמעת קואליציונית קפדנית ששוללת את עצמאותו הפרלמנטרית.
לכן יש לאמץ שיטת בחירות עם פתק הצבעה פתוח, המקובלת במרבית מדינות אירופה, ובמסגרתה יוכלו מצביעי המפלגה ביום הבחירות לסמן את מועמדי המפלגה המועדפים עליהם לשם ייצוגם בכנסת. כך יתאפשר לכלל תומכי המפלגה בפועל, ורק להם, להשתתף בקביעת נציגיה בכנסת. כמו כן יועצם הקשר האישי בין בוחר לנבחר ויחוזק מעמדם של הח"כים.
3. הגבלת כהונה של ראש הממשלה לשתי קדנציות. תוגבל האפשרות של ח"כ לכהן כראש הממשלה לשמונה שנים או לשתי קדנציות רצופות.
4. המשך כהונתה של ממשלה לא יהיה מותנה באישור הצעת תקציב חדש. השימוש בתקציב לצרכים פוליטיים מוכיח שיש צורך בניתוק הקשר בין אי-העברתו לבין פיזור הכנסת.
5. קביעת אחוז חסימה של 4%. על מנת לחזק את המפלגות הגדולות, למתן את הקיצוניות ולמנוע סחטנות של מפלגות קטנות, יש להעלות את אחוז החסימה כך שסף הכניסה של מפלגה לכנסת יהיה חמישה מנדטים.
6. הגבלת מספר השרים וקביעה בחוק של מפתח הייצוג של כל סיעה בממשלה בהתאם לגודלה. ייקבע מפתח ייצוג בממשלה לכל מפלגה בקואליציה בהתאם לגודל הסיעה, ובכך תימנע סחיטה פוליטית שבמסגרתה, למשל, מפלגה של שלושה מנדטים מקבלת שני שרים. בכל מקרה, מספר השרים לא יעלה על 21 כולל ראש הממשלה.
7. עדיפות לשרים מקצועיים. במשרדים המרכזיים כגון אוצר, בריאות, חינוך וביטחון ייקבע בחוק כלל שלפיו תינתן עדיפות למינוי שרים שלהם רקע מקצועי שרלוונטי לתפקיד.
8. שיפור ממשי באפקטיביות הפיקוח של הכנסת על הממשלה. ישונה מבנה ועדות הכנסת באופן שיגדיל את החפיפה בין תחומי העיסוק שלהן לבין תחומי העיסוק של כל אחד ממשרדי הממשלה, ותיקבע חובת התייצבות של שרים ועובדי ציבור בכירים בפני ועדות הכנסת.
ישראלה ישראלי הולכת לקלפי
ניתן להמחיש חלק מהשינויים המוצעים בדוגמה הבאה: ביום הבחירות תיגש האזרחית ישראלה ישראלי לקלפי הקרוב למקום מגוריה, תבחר בטופס הצבעה אחד את המפלגה המועדפת עליה, ותסמן את שבעת מועמדי המפלגה המועדפים עליה ביותר שייצגו אותה בכנסת, למעט ראש המפלגה, אשר יהיה משוריין ומקומו בכנסת יובטח (בתנאי שהמפלגה עוברת את אחוז החסימה).
מספר המנדטים של המפלגה שלה הצביעה ישראלה ייקבע לפי מספר המצביעים לה (כמו בשיטה הקיימת היום), אך זהות הח"כים תיקבע על פי העדפות הבוחרים. המועמדים שקיבלו הכי הרבה קולות מבין אלה של ישראלה ושאר מצביעי המפלגה בקלפי ייצגו את המפלגה בכנסת.
נניח לשם הדוגמה שתוצאות הסקרים האחרונים משקפות את תוצאות האמת: בנימין נתניהו, כראש המפלגה הגדולה ביותר, יהיה באופן אוטומטי ראש הממשלה ללא צורך בהצבעת אמון של 61 חברי כנסת. כל מפלגה שתבקש להצטרף אליו ולקבל תפקידי שר תצטרך לנהל מו"מ עם הליכוד, ומספר השרים שתקבל יהיה לפי מפתח ייצוג אחיד שוויוני וידוע מראש, כגון שר לכל ארבעה ח"כים. כמובן שבמציאות זו כוח המיקוח והסחיטה של המפלגות הקטנות יקטן מאוד.
לליכוד יהיה אינטרס לצרף כמה שיותר מפלגות ולהגיע לתמיכה של 61 ח"כים ומעלה על מנת שהממשלה תוכל לקדם מהלכי חקיקה בכנסת, אך בפועל יכולה להיות ממשלת מיעוט, וקואליציות הצבעה אד-הוק עם מפלגות שונות לנושאים מסוימים, כפי שמתרחש במדינות אחרות.
במידה ששאר המפלגות - כגון ימינה, גדעון סער, כחול לבן, ישראל ביתנו ויש עתיד - מצליחות לאגד 61 ח"כים, ולמצוא מועמד מוסכם אחר לראשות הממשלה, למשל סער או נפתלי בנט, אזי נתניהו יסיים באופן מיידי את תפקידו ותושבע ממשלה חלופית בראשות סער.
השינויים המוצעים ניתנם ליישום בטווח זמן קצר יחסית. בטווח הארוך יש צורך לבחון מעבר לשיטת בחירות אזורית, וכן הקמת בית מחוקקים שני נוסף לכנסת לשם יצירת מערכת איזונים ברשות המחוקקת, בדומה למצב במדינות רבות בעולם.
אלברט איינשטיין הסביר כי אי שפיות הוא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. נוכח המשבר השלטוני המתמשך, המשך פעולה במסגרת השיטה הקיימת היא בהכרח בגדר אי-שפיות של המערכת הפוליטית.
- מתן גוטמן הוא ד"ר למשפטים, מומחה במשפט חוקתי ומינהלי במרכז הבינתחומי, הפרשן משפטי של אולפן ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com