(צילום: אבי חי)
בעוד בבית החולים מוסיפים הרופאים להיאבק על חייו של איציק סעידיאן, הגיעו הבוקר (יום א') נפגעי פוסט טראומה ונכי צה"ל להפגין מול משרד הביטחון בקריה שבתל אביב נגד הפקרתם ונגד העוול המתמשך כלפיהם מצד אגף השיקום - ולאחר מכן חסמו למשך יותר משלוש שעות את נתיבי איילון. שישה מהם סיפרו ל"ידיעות אחרונות" על האירוע ששינה את חייהם ועל המאבק שהם מנהלים מאז להכיר במצבם ולקבל את העזרה שלה הם זקוקים.
שוקי גלבוע, רצח הלל אריאל ז"ל, 2016
"אני בן 35, נכה צה"ל מוכר על 80% נכות על 14 סעיפי פציעה שונים. נולדתי בקריית ארבע למשפחה ערכית ורחבה. יש לי עוד שלושה אחים ושש אחיות. אחותי הגדולה היא אלמנתו של אלירז פרץ הי"ד וכל אחיי שירתו בקרבי. אבי ז"ל נלחם במלחמת יום הכיפורים בסיירת שריון וסחב משם פציעה פיזית ונפשית. הוא מעולם לא חשב לתבוע פיצוי. וזה חלק קטן מהמורשת שעליה חונכתי וגדלתי.
"ב-2004 התגייסתי לסיירת מטכ"ל לאחר שדחיתי את הגיוס בשנה כדי שאוכל לעבור ניתוח לייזר בעיניים להורדת מספר כתנאי לקבלתי ליחידה. לאחר כשנה נאלצתי לעזוב את היחידה בעקבות קרעים שנוצרו אצלי במניסקוס בשתי הברכיים. עברה עליי חצי שנה של ניתוחים ושיקום, וחזרתי לשרת.
"הוצעו לי תפקידים מסווגים ביחידות מיוחדות אך התעקשתי על שירות קרבי והצלחתי להגיע לאחד הגדודים כחפ"ק מג"ד וכלוחם. לאחר כשנה נוספת התחתנתי והמשכתי עוד כמה חודשים כלוחם. סיימתי את השירות כמדריך לוט"ר בבית הספר להגנת שטח בבסיס אימונים פיקודי לכיש.
"ב-30 ביוני 2016, בשעה 8:30, הוקפצתי על ידי המוקד הביטחוני האזורי לאירוע של דמות שקפצה מעל הגדר לשטח היישוב. נכנסנו לבית משפחתה של הלל אריאל ז"ל על מנת לשלול חדירת מחבל לבית. האבא ואני רצנו לכיוון החדר של הבת והלוחם השני סרק את אזור הסלון.
הפגנת ארגון נכי צה"ל בתל אביב, הבוקר
(צילום: שחר גולדשטיין)
"הגענו לחדר של הלל וראיתי מחזה שישנה אותי לנצח: אבא שמוצא את בתו שחוטה במיטה. הסתובבתי למחבל שקפץ עליי מאחורה. מבט, גוף, נשק... נצרה נפתחה... לא הספקתי לסיים את הסיבוב לאחור וחטפתי כדור בראש. הכדור חדר לראשי מעל אוזן ימין והעיף לי חצי מארובת העין ואת העין עצמה. חטפתי עוד שתי דקירות ברגל וכמה רסיסים בחזה. הכאבים היו בלתי נסבלים, ברמה כזו שהייתי בהכרה אך התנתקתי מהגוף.
"עברנו כולנו, גם ארבעת הילדים, תקופה קשה מאוד. לאחר תקופה קצרה, בנוסף לכל הקשיים שעלו, גיליתי שקשה לי לנהוג ברכב שברשותי כי הוא נמוך מדי, אובדן העין גרם לצמצום שדה הראיה ולחוסר בתלת מימד שזה אומר חוסר יכולת לאמוד טווחים. זה בנוסף לפוסט טראומה הקשה ולתחושת חוסר הביטחון הכללית שמלווה אותי מאז האירוע. חודשים הייתי יושב בסלון ער בלילות עם האקדח, מחכה...
"לתומי פניתי לוועדת הרכב הרפואי מתוך מחשבה שאני לא הלוחם הראשון שמאבד עין ושהם יידעו כיצד לעזור לי. דבר לא הכין אותי למה שאני עתיד לעבור שם. התיישבתי מול הוועדה. בקושי הספקתי להגיד את שמי וכבר קם אחד מחברי הוועדה והתחיל לצרוח עליי שאין לי בעיות רפואיות ושבאתי לגנוב כסף מהמדינה. שהוא לא מבין למה באתי לבזבז את זמנם.
11 צפייה בגלריה
"חובתנו לוודא שסעידיאן לא קפץ לשווא על הרימון בשביל כולנו". מחאת נכי צה"ל מחוץ לקריה
(צילום: מוטי קמחי)
"בוועדות אחרות מצאתי את עצמי מול עורכי דין שהמדינה שבשבילה נלחמתי ונפצעתי שכרה נגדי. שטענו נגדי שהם לא מבינים למה הכירו בי כנכה צה"ל ומבחינתם – כלומר מטעם המדינה – לא נפצעתי במילואים. קצרה היריעה מלהסביר את התחושות. יצאתי עם עוד חור כניסה בגוף ובנשמה. תחושת הנבגדות בלתי ניתנת לתיאור.
"לפני ואחרי כל ועדה המשפחה שלי מאבדת אותי עוד קצת. לחלק מהוועדות כבר לא היה לי כוח לבוא, אפילו שידעתי שיורידו לי אחוזים. גם לאחר הפציעה אני ממשיך לשרת במילואים בכל כוחי, בנוסף הצטרפתי ליחידת החילוץ של המשטרה. אך את כתם הקלון הזה של המדינה מחובתנו לשנות. חובתנו לוודא שלוחם שיוצא לקרב יידע שאם חס ושלום יפצע, ייקחו עליו אחריות. מחובתי וחובתנו לוודא שאיציק סעידיאן לא קפץ לשווא על הרימון בשביל כולנו".
אברהם שרווד, אסון הנגמ"שים, 2004
"הכול התחיל ב-2004, ברצח של טלי חטואל ובנותיה הי"ד שקרה כתוצאה מפיגוע הירי שאירע בציר כיסופים. זה המשיך בפיצוץ הנגמ"שים. חלק מחברי הפלוגה היו במשמרת שגרתית על הציר, חלק אחר הוקפץ לזייתון. הייתי האחרון שאיחל להם 'בהצלחה' כשנכנסו להאמר והתכוננו לנסיעה.
"אחרי האסון הראשון אמר המ"פ אלקנה אסולין: 'תכף יורדים לעזה ומי שלא רוצה לא חייב לבוא'. הסתכלנו אחד לשני בעיניים וכולם רצו להיכנס. אחרי האסון השני אני מוצא את עצמי ב-06:00 בבוקר בסורוקה. אפילו שעברו שנים אני חווה את זה שוב ושוב. העצימות של החוויה הפוסט טראומתית באה עם כל המטען הרגשי הקשה, כלומר כשאני חוטף התקף זה מגיע עם הכבדות מהטנקים, עם האש של מסוקי הקרב שהגיעו לשטח, עם מטחי אש בלתי פוסקים משני הצדדים ואני שוכב פצוע בנגמחון.
"זה עלול להתפרץ בעקבות טריגרים, מסתבר שהגוף לא שוכח כלום. בכל פעם כשאני נכנס לאיזה בניין ומישהו טורק את הדלת אני מזנק אינסטינקטיבית. בכל צפירה של מכוניות בכביש אני נדרך. בכל נגיעה של מישהו בגוף שלי אני סובל מכאבים.
"לאנשים אין מושג איך מרגיש לוחם פצוע וכיצד החיים שלו נראים. שנים שלמות העברתי עם עיניים פקוחות בלילה, בשכיבה על הגב עם כדורי שינה לבנים שמדי פעם מצליחים לעשות פלאים. לפעמים גם זה לא עזר. לוחם פצוע שמול העיניים שלו נעלם נגמ"ש שלם עם חמישה חברים. הנשמה שלי נשרפה בפילדלפי ואצלי בפנים נהרסה הנפש.
"במזל גדול גם נפצעתי ביד, אבל יש לי חברים שהם שקופים לגמרי. אני מבקר אותם במחלקות הסגורות במזרע, בגהה ובשלוותא. אבל למה לוחמים פצועים שסובלים מהלם קרב צריכים להגיע למקומות האלה? הרופאים בוועדות הרפואיות חושבים שאנחנו שקרנים וגנבים ועושים הצגות, מדדו לי את הצלקת ביד בסרגל. בתוך צה"ל היחס לעומת זאת אנושי ואכפתי. לא כמו במשרד הביטחון שמתפקד יותר כמו חברת ביטוח ממשלתית".
אדם אזולאי, מלחמת לבנון השנייה
"התגייסתי ב-2004 לחיל השריון. הייתה בי תחושת מחויבות ענקית ורצון לתרום ולהיות מועיל, להגן על המדינה. ב-2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה והגדוד הוקפץ מיד. במלחמה תפקדתי כנהג בצוות טנק מ"פ, צוות ג': סרן שי ברנשטיין, סמ"ר עידו גרגובסקי וסמ"ר עמשא משלומי ז"ל. ב-12 באוגוסט, בכפר רנדוריה במעלה ואדי סלוקי, נפגע הטנק שלנו מטילי נ"ט וכל צוותי נהרג. חולצנו בתום מבצע מורכב תחת אש וקיבלנו צל"ש על פעילותנו בקרבות.
"נותרתי לבד בלי האחים היקרים שנהרגו לידי. בית החולים, הטיפולים, השיקום, רק היום בדיעבד אני מבין כמה תמים הייתי. האמנתי שהכול כתוב, הכול מוכח ברישומים של הצבא אז המדינה תדאג לי. בזמנו קראו לזה תביעה, לא הבנתי למה אני בכלל צריך להגיש תביעה נגד המדינה ששלחה אותי. אבל למי היה ראש לחשוב על כל זה לעומק, מי בכלל הבין מי אני עכשיו ומה אני עכשיו.
"זרמתי. הלכתי לוועדות כשקראו לי. קיבלתי הכרה זמנית של 20%. לא הבנתי בזה ולא ניסיתי לערער כי פשוט האמנתי בטוב והתעסקתי בעיקר, בלבנון. טסתי לטיול. כשחזרתי ביטלו לי את האחוזים הזמניים. הלכתי לכל הוועדות שזימנו אותי ופשוט החליטו במכתב. נאלצתי לשכור עו"ד כדי להגיש ערר. השופט קבע שיש להחזיר את האחוזים הזמניים ולהריץ הליך מהיר והכרה בכל סעיפי הפציעה לאחוזים קבועים לצמיתות.
"שוב שלחו אותי לוועדות. הרופאים פעלו בקור ובחוסר הבנה למקרה שמולם. זה אפילו נראה לא מקצועי. במקרים מסוימים ההליך היה מהיר כל כך שלא ניתן היה להבין מה בכלל קרה שם.
"אחרי כחמש שנים קיבלתי אחוזים קבועים. פשוט קיבלתי תלושים לבית. טיפולים? זכויות? אף אחד לא התקשר ולא הנחה אותי מה אני יכול ואמור לקבל. היחס, ההתנהלות, הגישה של אגף שיקום חייבים להשתנות. מדינת ישראל מפספסת פה אנשים שיכולים לתת עוד הרבה טוב ופשוט נכבים".
דנה פנחסוב, חובשת קרבית במג"ב, הפיגוע בקו 18 בירושלים, 1996
"חלפו 25 שנים, רבע מאה, מאז אותו יום אפל שבו עלה מחבל מתאבד לקו 18 בירושלים, רצח עשרות ופצע רבים. כאשר התעוררתי למציאות החדשה לא הבנתי כמה נורא המצב, הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים ואני בבית. בפועל ביליתי חודשים ארוכים וכואבים מרותקת למיטה. צעקתי את כאבי התופת ותסכולי הנכות אל לב השמיים.
"בזמן האשפוז הייתי עטופה חברים ומשפחה אבל התביישתי. בכאב, בדמעות, בגופי המצולק. ידעתי שאף אחד לא מסוגל באמת להבין מה אני עוברת. את ההגנה שחיפשתי מצאתי בהקמת משפחה. זכיתי בבן זוג שמסוגל להכיל את הימים והלילות הקשים, את הנכות הפיזית ואת הטראומה הנפשית. יחד הבאנו לעולם ארבעה ילדים. עבורי כל אחד מהם הוא ניצחון החיים. לא ידעתי שאת מחיר היום ההוא ייאלצו גם הם לשלם.
"לפוסט טראומה יש השלכות אישיות רבות: התבודדות, הסתגרות, לילות ללא שינה מלאים בסיוטים, התפרצויות על היקרים לך מכל. את כל אלה נושאים ילדינו בתוכם, נותנים לטראומה הפרטית לעצב את אישיותם, להתבגר מוקדם מדי ולהפוך לדור שני של נושאי הכאב והפחד. כאשר העזתי להתגבר על המבוכה ולבקש מאגף השיקום טיפול רגשי עבור ילדיי, הופתעתי לגלות שלמשפחה שהקמתי בעמל רב אין משמעות עבורם.
"אגף השיקום שהכיר בנכותי לפני 25 שנים שינה את פניו. רצון הרופאים בוועדות לסייע התחלף בחשדנות ובכתף קרה. לצערי, מצבי הרפואי והנפשי הוחמר עם השנים ועליי לפנות שוב אל הוועדות הרפואיות אך עצם המחשבה על פנייה לוועדה לצורך החמרת מצב מכניס אותי להתקף חרדה".
רפאל אשכנזי, צוק איתן
"לפני חודשיים עמדנו כמה הלומי קרב שהתייאשו מהדרך הארוכה להכרה במצבם, מול אגף השיקום בפתח תקווה בהפגנה ספונטנית. האנשים בחלונות הגבוהים לא יצאו לראות על מה המהומה. בתי בת השמונה ביקשה להצטרף. בדרך חזרה אמרה 'אבא, אני לא מבינה למה לא שברתם להם את כל החלונות'. הסברתי לה שמחאה עושים בלי אלימות, זה לא יפה. 'אבל אף אחד לא ירד לדבר איתכם, זה עוד יותר לא יפה', ענתה.
"חזרתי מצוק איתן אחרי 32 יום בשטח ללא שינה ולא הצלחתי לחזור לתפקד. 20 שנה של שירות מילואים והיתקלויות צפו ועלו. הייתי מרוסק. לאט לאט שקעתי לתוך בור עמוק. לכולם מסביב לקח זמן להבין מה קרה לי, וגם לי. הייתי בטוח שאם אבקש עזרה יעזרו לי. מעולם לא ביקשתי עזרה לפני זה, תמיד הייתי מהצד שנותן.
"המקרה של איציק העלה בנו את הזיכרונות של מה שאנחנו עברנו וחלקנו עוד עוברים בדרך להכרה. ההשפלות בוועדות, האטימות שבה עובדי המערכת גוזרים את גורלך ואת גורל משפחתך. המסלול האינסופי מול אגף השיקום לקבלת העזרה שאתה זקוק לה, שובר אותך יותר מהקרב עצמו.
"אצלי, לאחר שנים של קושי ומלחמות, לקחה מנהלת האגף (בתיווך נציג הארגון בירושלים) את המקרה שלי באופן אישי ועזרה לנו, אבל מה עם חברים שלי שלא יכולים להילחם? שאין להם גב או אישה כמו שלי שתעמוד מול הביורוקרטיה המתישה? אם לא היה מי שיילחם את המלחמה שלי גם כוחי לא היה עומד לי כמו לאיציק, שהיה לבד. כיום בכל עניין מול האגף צריך עו"ד או יועץ. כשהמשרד שאמור לעזור לך פועל נגדך, זה מסביר את המצב שהגענו אליו. וזה חייב להשתנות".
נעמי עורב, שיירת נבי דניאל, מלחמת העצמאות
"הייתי מלווה שיירות מתל אביב לירושלים. ב-27 במרץ 1948 נסענו לגוש עציון בשיירת נבי דניאל. הגענו לגוש, פרקנו את הציוד אבל התעכבנו בחזרה לירושלים. הערבים הצליחו לחסום את הכביש והשיירה לא הצליחה לפרוץ. הייתי בין ארבעה המשוריינים האחרונים וקיבלנו פקודה להסתובב ולחזור לגוש. נפצעתי תוך כדי הקרבות.
"גוש עציון נפל ביום הכרזת המדינה. לקחו אותנו במשאיות לחברון ולבית לחם ולבסוף הגענו לאום אל-ג'מאל, מחנה השבויים בירדן. שם שמענו שהוקמה המדינה.
"כמה חודשים לאחר שחזרתי מהשבי שלחו אותי במשלחת צה"ל לארה"ב לגייס כספים. כשכבר הייתי משוחררת קראו לי לתרגיל מילואים 'נפילה בשבי'. זה היה נורא. ואז החלטתי שזהו. אני עם הצבא גמרתי.
"בכל פגישה כשהיו מתחילות השאלות 'איפה הייתם במלחמה' הייתי נעלמת. מסתתרת. הרי נכנעתי. הייתי בשבי. התביישתי. בכל שנה ביום הזיכרון וביום העצמאות אני מתכנסת לתוך עצמי ולא יוצאת מהבית.
"בזכות 'ערים בלילה', עמותה המטפלת בחיילים שהיו בשבי, פניתי לקבל טיפול. מנהלת לשכת השיקום לשעבר בבאר שבע הצליחה לשכנע אותי שאני זכאית לקבל הכרה מהמדינה. היא גם נענתה לבקשתי להיות מטופלת אצל רופא מסוים. מדי סוף שנה, לקראת חידוש אישור הטיפול, הייתי נכנסת לחרדות. הילדים שלי פנו לאגף השיקום כדי שתתקבל החלטה על טיפול עד סוף חיי, כדי להפחית את המתח והחרדות. הרי המצב שלי לא משתפר. אולי אפילו להפך. עד היום כשיש פקקי תנועה, אצלי זה 'שיירות'. כשאני נוסעת לירושלים ומגיעים לשער הגיא, אני נכנסת לחרדות.
"אני מקבלת קצבת נכות ממשרד הביטחון, 30%. כי אני לא מוכנה לעמוד שוב מושפלת בוועדה הרפואית. אני לא מוכנה להתחנן. אם מגיע לי, תנו לי".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון מודע לצורך לייעל ולשפר את תהליך ההכרה בנכי צה"ל, בדגש על נפגעי פוסט טראומה. עוד טרם האירוע הטרגי של איציק סעידיאן, בנה משרד הביטחון תוכנית מקיפה לטיפול בנכים פוסט טראומתיים. התוכנית שמימושה החל בימים אלה כוללת, בין השאר, את קיצור הליך ההכרה, שיפור השירות והרחבת מגוון הטיפול הרפואי לנכים ולבני משפחותיהם.
"סעידיאן ביקש להעביר מסר: 'תצילו אותי ואת האחרים'"
ד"ר ירחמיאל ברבר, פסיכיאטר מומחה ופסיכיאטר של הזקנה (פסיכוגריאטר), הסביר כי "פוסט טראומה היא הפרעה נפשית שנגרמת כתוצאה מאיום משמעותי על שלמותו הגופנית, על חייו ועל בריאותו של האדם שעבר אירוע חיים קשה, כגון מלחמה, תאונת דרכים או כל טראומה אחרת, ויכול גם שהיה עד ראייה לטראומה שבה נפגעו אחרים. לפי ספר האבחנות הפסיכיאטרי DSM מדובר בתגובה לאירוע או מצב הגורם לדחק המאיים על חיי האדם".
הפרעה פוסט טראומטית אינה קשורה רק למלחמות והסימפטומים מתבטאים בתופעות גופניות כגון הפרעות שינה, סיוטים, תגובת בהלה מוגברת, שחזור של הטראומה בצורה של פלאשבקים, מחשבות חודרניות-טורדניות חוזרות ונשנות. בנוסף, ישנה גם תגובת הימנעות שבה האדם נמנע מאירועים שמזכירים לו את האירוע המקורי. כמו כן, קיימות תופעות של התקפי פאניקה, שמתבטאות בדפיקות לב מואצות, חרדה, הזעה ואף דיכאון. יכולות להופיע מחשבות אובדניות ושימוש בסמים ואלכוהול כדי לנסות ולהקל על אותם תסמינים.
"הלוקה בהפרעה זו סובל מתופעות נוספות כגון הסתגרות, התפרצויות זעם וסף גירוי נמוך. הדברים הללו קשים מאוד עבור מתמודד הנפש עצמו וכן עבור סביבתו. ישנן משפחות שבהן, לדוגמה, האב הוא פוסט טראומטי. ואז גם ילדיו יכולים למצוא את עצמם בעלי אותה הפרעה בבגרותם כתוצאה מחשיפה לאלימות פיזית ומילולית של האב הלוקה בהפרעה זו", אמר ד"ר ברבר.
ד"ר ירחמיאל ברבר"למעשה, כל מהלך חייו של האדם הפוסט טראומטי משתבש והוא נזקק לעזרת הרשויות שיכירו בו כדי שיוכל לשוב לשגרת חייו", הוסיף ד"ר ברבר. "קיימים רגשות אשם אצל הסובלים מהפרעה זו. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל ניצולי שואה או אצל חיילים ששרדו וחבריהם נהרגו, ואז השורדים מרגישים אשמים על כך שהם נשארו בחיים וחבריהם או משפחותיהם לא".
11 צפייה בגלריה
מחאת נכי צה"ל בקריה. "האדם הפוסט טראומטי נזקק לעזרת הרשויות כדי שיוכל לשוב לשגרת חייו"
(צילום: מוטי קמחי)
על המקרה הקשה של סעידיאן אמר: "הוא כנראה היה במצב של סבל נורא. ככל הנראה, היו לו סיוטים והתמונה של חבריו הנהרגים לנגד עיניו לא עזבה אותו. הוא לא הצליח להסתגל לחיים שאחרי הטראומה. הצער העביר אותו על דעתו ובעצם ההצתה העצמית הוא ביקש, כך נראה, להעביר מסר: 'תצילו אותי ואת הנפגעים האחרים הסובלים מאותה הפרעה'. אדם שנוקט אקט דרסטי שכזה מבקש למחות בצורה הכי קשה שיש. כלומר, הוא בעצם אומר לחברה: 'הגעתי לקצה ואני מוכן אפילו לשרוף את עצמי', שכן יש צורך בתחושה של ייאוש תהומי כדי לעשות זאת".
"מעשי קיצון מתוך מצבי קיצון"
ד"ר שמעון בורשטיין, פסיכיאטר מומחה ואחראי מערך איכות ובטיחות טיפול בבית החולים "מרחבים" (לשעבר בית החולים באר יעקב), אמר כי "אין מנגנונים ספציפיים לפוסט טראומה". על המקרה של סעידיאן אמר כי "מצד אחד מדובר בצעד הצהרתי, ומצד שני זהו אקט של ייאוש מאוד גדול. כלומר, האדם מגיע למעשי קיצון מתוך מצבי קיצון. בפוסט טראומה, ההפרעה מייצרת מצב שבו האדם תמיד דרוך. במקרים הקשים הוא חי את האירועים הכי קשים שהוא חווה. הוא לא מצליח לשכוח".
(צילום: שחר גולדשטיין, אבי חי)
לדברי בורשטיין, "לעתים אנשים שסובלים מהפרעות נפשיות ופוסט טראומה לא מצליחים למצוא את מקומם בחברה שוב. לחברה קשה להכיל אדם שתמיד דרוך וחושש. החברה מתקשה להתמודד עם מצבו. נוסף לקושי של ההתמודדות עם הפוסט טראומה – מתווספת הבדידות". המסר לחברה לדבריו, הוא ש"נדרשת מידה של הכלה שלא תמיד יש לנו אותה. לפעמים אנחנו כחברה מנתקים אנשים במצב קשה ומחמירים את מצבם. אנחנו כחברה צריכים להיות יותר בעלי חמלה ולנסות להכיל את הקושי הזה".
ד"ר שמעון בורשטייןצילום: המרכז הרפואי לטיפול במוח ובנפש "מרחבים"ד"ר רחלי חיים-דהן, פסיכותרפיסטית במרכז "רימון" ומרצה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין, אמרה כי "אנחנו יודעים שלא כל מי שנחשף לאירוע טראומטי יקבל פוסט טראומה. 8% עד 10% מהאוכלוסייה כן תקבל פוסט טראומה. רובנו חווים אירוע טראומטי, אנחנו מגיבים לכך בתסמינים שדומים לפוסט טראומה, אבל כל עוד זה עד חודש – זה נחשב נורמלי. אחרי חודש אנחנו מאבחנים פוסט טראומה. אנחנו מתייחסים לכך שהנפש נפצעה".
11 צפייה בגלריה
משפחתו של סעידיאן בהפגנת נכי צה"ל מול הקריה בתל אביב. "זו מלחמה יומיומית"
(צילום: מוטי קמחי)
לדבריה, "אפשר לדמות זאת לאזעקת שווא שעובדת כל הזמן. לדוגמה: בדל סיגריה יכול להוות טריגר לטראומה משריפה. מבחינת הנפש, זה מחזיר אותה לשריפה הגדולה. אנשים פוסט טראומטיים, ברוב המקרים, ינסו תמיד להיות בשליטה, מחשבות טורדניות שלא מרפות. הם תמיד ינסו לברוח. הם תמיד דרוכים".
רחלי דהןד"ר חיים-דהן הדגישה כי "פוסט טראומה זה לא רק מלחמה. זה גם אונס, תאונות דרכים, רעידת אדמה. יש גם טראומה מתמשכת, לדוגמה התעללות מינית בילדות. האנשים הללו יכולים יום אחד לקום עם מצב רוח טוב ויום אחר להיות בדיכאון. התפקוד בדרך כלל יורד וההתנהלות בלתי צפויה. זו נכות שקופה ומאוד קשה. יש גם את העניין של ההתמכרויות לחומרים כדי 'לברוח' מהמחשבות האינסופיות.
"זו מלחמה יומיומית", הסבירה ד"ר חיים-דהן. "החשש מכל דבר הופך לסיוט. כל דבר הופך להיות גדול ומפחיד. 'אני מפחד מהתקף החרדה הבא'. אפילו לצאת למסעדה, לבילוי, הופך למשימה קשה. זה פוגע בכל תחומי החיים ובתפקוד. גם אם אנשים מתפקדים ועובדים, יש פגיעה. יש פגיעה במיניות, באינטימיות, בזוגיות. כל היבט בחיים נפגע".
פורסם לראשונה: 12:12, 18.04.21
