סיפור הישרדותו של אהרן ברק בשואה
(צילום: לע"מ)
נשיא המדינה ראובן ריבלין אירח היום (ראשון) את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, במסגרת מפגשי "זיכרון בסלון" לקראת יום השואה. ברק, ניצול גטו קובנה, סיפר כיצד מיינו הנאצים את היהודים ב"כיכר הדמוקרטיה", איך ניצל כשהנאצים לקחו את כל הילדים מתחת לגיל 12, כיצד הוברח בעגלה כשחייל נאצי יושב מעליו - ובכה מהתרגשות כשתיאר את תחושותיו כשראה את סמלי הבריגדה היהודית.
כחלק מהמפגש שרה הזמרת יובל דיין שני שירים, ומפקד חטיבת ההתקפה הרב-זרועית בחיל האוויר, תת-אלוף אסף צלאל, סיפר את הסיפור של סבו שלמה, שהנציח את השואה בציורים שצייר. ynet העביר את העדות בשידור חי.
בפתח המפגש דיבר ריבלין על משפט אייכמן, ואמר כי "כישראלים צברים וכסטודנטים למשפטים, בעקבות משפט אייכמן עברנו חוויה מטלטלת של גילוי השואה. אבל, עבור מי שהיה כוכב עולה בשמי המשפט הישראלי - אהרן ברק - השואה הייתה חלק מהביוגרפיה שלו, פרק שעיצב את עולמו. בשנים שלמדנו אצל הדוקטורנט המבריק והצעיר ברק לא ידענו שהוא ניצול שואה. לאחר שנים נודע לי שברק התחילה כמתמחה אצל גדעון האוזנר, אבל בחר לא להמשיך בזמן שהאוזנר קיבל על עצמו את התביעה במשפט אייכמן - בשל היותו ניצול שואה".
"העדות שלך היום היא בפני שר ההיסטוריה", פנה ריבלין לברק. "עדות בפני בית המשפט של ההיסטוריה, ובפני דור צעיר ומבוגר שרוצה לזכור ורוצה לדעת ולהבטיח שלעולם לא עוד. שימור הזיכרון מאפשר לנו לנצור את אירועי העבר, לחלוק כבוד לנספים, ומעל הכול לשאת עיניים אל העתיד מתוך ידיעה מאין באנו".
"כשיהודי ברח לפרטיזנים, 10 אחרים הוצאו להורג"
ברק סיפר על הצפיפות שבה חי בתור ילד בגטו קובנה שבליטא, ותיאר כיצד "פתרו" הנאצים את הבעיה: "הם ריכזו את 30 אלף היהודים שחיו בגטו ב'כיכר הדמוקרטיה', שנקראת כך עד היום - ומיינו אותנו. 10 אלף מתוך היהודים שחיו בגטו הועברו משם לפורט התשיעי - עיר ההריגה של יהדות קובנה".
יובל דיין שרה בבית הנשיא את "שאריות של החיים"
(צילום: לע"מ)
לאחר מכן תיאר ברק: "חזרנו מכיכר הדמוקרטיה לגטו 20 אלף איש, ואז התחילה התקופה השנייה בחיים בגטו. צריך להבין - מדובר בבית סוהר שבו נמצאים אסירים שנשפטו להריגה. לא מאסר עולם, הריגה. כולנו ידענו שסופנו בוא יבוא. מתוך 30 אלף אנשי קובנה, 5 אחוז נשארו. זה הדין לגבי כל יהדות ליטא".
"התקופה השנייה הייתה חיים של אדם שנידון להוצאה להורג, והשאלה הייתה רק מתי זה יבוא", אמר ברק, "וזה בא אחד אחרי השני. לאט לאט מספר האנשים בגטו הלך ופחת, כי אנשים הוצאו להורג בדרכים שונות".
"החיים בגטו היו, מבחינה פיזית, קשים מאוד - רעב, מחלות וחוסר ביטחון", סיפר. "אסור היה לקרוא, לא היה בית ספר, לא היה כלום. יחד עם זאת היו חיים של קהילה שנוהלו על-ידי המועצה היהודית. הייתה משטרה יהודית, שלמרבה הצער הייתה צריכה לשתף פעולה ולהוציא את הוראות הנאצים לפועל. אם יהודי ברח לפרטיזנים הוא ניצל, אבל עשרה אחרים היו מוצאים להורג. המסכנים במועצת הזקנים הזאת היו צריכים להחליט מי יהיו העשרה האלה".
ברק תיאר את חיי היהודים בגטו, ציין שאפילו היה בו בית משפט שבו נידונו סכסוכים לפי המשפט הליטאי, ואז אמר: "כך נמשכו החיים, הגטו הלך וקטן, אנשים נהרגו, עד שהגיע הנורא מכל. זה היה בתחילת שנת 1944, הגרמנים ציוו על כולם להישאר בבתים - ואז נכנסו חיילים גרמנים, מלווים במשתפי פעולה אוקראינים - אותם חבר'ה ששפטתי במשפט דמיניוק - וחטפו את כל הילדים עד גיל 12 ואת הזקנים. הוציאו את כולם להורג".
"איך נשארתי בחיים? מזל", אמר. "הכול זה מזל. אמא שלי זוכרת ששמה אותי במקום שהגרמנים לא חיפשו בו". בהמשך תיאר ברק כיצד חייל גרמני שאל אותו בן כמה הוא, והוא השיב שבן 12 - אף שהיה בן 11. "היה ברור שאם הייתי אומר 11, היו מוציאים אותי להורג", אמר. "החייל חייך והלך, והיה ברור שצריך להוציא אותי מהגטו".
"התנהל מו"מ עם איכר ליטאי שלימים היה חסיד אומות עולם", סיפר ברק. "הוא אמר שנבוא אליו. לפני זה אמא שלי, שהייתה מורה בבית ספר ליטאי-נוצרי, ביקשה מכל המורים שיקחו אותי - אבל כולם סירבו כי זה היה מסוכן. הוציאו אותי מהגטו בתוך אחד מהשקים של מדי הנאצים שיוצרו בבית המלאכה. בעגלה למעלה ישב חייל גרמני - למרבה הצער לא זרקו אותי למטה והוא ישב עליי. אתם יכולים לתאר את התחושה שאם אני רק מצייץ אני כבר אינני".
3 צפייה בגלריה
"גם רוב של 120 ח"כים לא יכול לשנות את האופי של ישראל כיהודית ודמוקרטית". ריבלין
(צילום: לע"מ)
אמו של ברק הצליחה לצאת גם היא מהגטו, והשניים חיו אצל אותו איכר - שם הסתתרו באחד החדרים שהוסווה על-ידי קיר כפול. לדבריו, בלילות הוא חי שם חיים רגילים. לימים, סיפר ברק, הוא ביקר את בני המשפחה שהצילו אותו, ושאל אותם מדוע עשו זאת. "אחת מהם אמרה - 'אני לא מבינה את השאלה. הייתם זקוקים לעזרה. אנחנו אנשים פשוטים מאוד, קתולים, ועשינו מה שאנחנו חושבים שאלוהים ציווה עלינו לעשות. אני הסתובבתי הצידה ושאלתי את אשתי 'מה אנחנו היינו עושים?'. השאלה הזו נמצאת אצלי עד היום הזה".
בהמשך, ברק תיאר כיצד עברו הוא ואמו ממדינה למדינה, וראו את ורשה ובודפשט ההרוסות. "הגענו בסוף לחלק הרוסי של אוסטריה, ומשם בהרים לחלק הבריטי - ששם חיכתה לנו הבריגדה היהודית". בשלב זה פרץ ברק בבכי מרוגש, ואמר כי "לראות את הבריגדה היהודית, את הסמל היהודי-הישראלי.. הם לקחו אותנו למילאנו, ומשם לרומא ששם היינו תקועים שנתיים. ב-1947 הגענו לארץ בדרך לא דרך".
"למדתי שלושה לקחים"
ברק הדגיש כי ניצל במזל, ואמר כי לרבים אחרים לא היה מזל כמוהו. "בחורים בני 15 שלא הוצאו להורג הובלו לאושוויץ ועשו את העבודות הכי נוראיות - להוציא את הגוויות שהורעלו בגזים ולהביא אותן כדי שאפשר יהיה לקבור או לשרוף. מה שעבר עליהם יותר נורא משעבר עלינו. הסיפור שלי לא הנורא ביותר, אבל הוא אחד הסיפורים".
יובל דיין שרה את "בדיוק כמו הירח"
(צילום: לע"מ)
ברק אמר כי לרבות הימים גיבש לקח משולש מאירועי השואה: "ראשית, החשיבות של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. אני משוכנע שאם המדינה הייתה קיימת ב-1939, ההתפתחות של השואה הייתה שונה. שנית, האדם - בגטו קובנה הם רצחו אותנו ולקחו את החיים שלנו, אבל לא לקחנו את הכבוד שלנו. שמרנו על כבוד האדם, עזרנו אחד לשני ולא שחטנו אחד את השני. מי שכבוד האדם שלו נפגע היו הגרמנים, שאצלם החיים שלנו היו כחיי כלב.
"הלקח השלישי הוא כמובן הניסיון לפתור את המתח בין האנחנו לבין האני - בין הקיום הלאומי והביטחון הלאומי לבין זכויות הפרט. קיים ביניהם מתח מובנה, כי לפעמים ביטחון לאומי מחייב פגיעה בפרט. אנחנו הרוב, והרוב רוצה לפעמים לשמור על זכויותיו תוך פגיעה במיעוט. גם בקורונה הניסיון לשמור על חיינו פגע בזכויות היחיד. זה אפשרי וצריך לקרות, משום שהזכויות אינן זכויות מוחלטות. אבל מוכרחים למצוא איזשהו איזון ראוי בין הביטחון הלאומי לבין הקיום".
לאחר עדותו של ברק אמר ריבלין כי "למדינת ישראל שני מאפיינים שאיש לא ישלול ממנה. גם 120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כששאלת את נותני המחסה לך ולאמך מה אנחנו היינו עושים, אני משאיר את השאלה. מה אנחנו היינו עושים?".
במפגש השתתף גם תת-אלוף אסף צלאל, שיחד עם אביו יצחק סיפר את סיפורו של הסב שלמה - שהנציח את השואה בציורים. הוא תיאר כיצד חברו של הסב, יצחק פיק, כתב על ההרג בסיום המלחמה: "ככל שהתמותה גדלה במחנה, וכל עוד הובאו למחנה שלנו חולים ממחנות אחרים, כן נדרש מאיתנו המועסקים בגופות לעבוד בקציב מהיר יותר. על כן, לאחר שהפשטנו גופות גררנו אותן בידיהן או ברגליהן עד העגלות, שם השלכנו גופות על גופות ללא סדר". בהמשך תיאר כיצד ישב עם אותו יצחק פיק, יחד עם סבו, כשמטס חיל האוויר עבר מעל אושוויץ - ואת התחושות העזות שחשו כולם.
היוזמה החברתית "זיכרון בסלון" החלה לפני עשר שנים, ומאפשרת לציין את ערב יום השואה בצורה משמעותית בסלון הבית בין משפחה וחברים במפגש שמורכב מעדות, חלק אומנותי-שיתופי ודיון. זהו מפגש "זיכרון בסלון" השישי שריבלין אירח.
