ריח הקדושה נחלש באפי. העוצמה שיש ביום הזה, הידיעה שצמחנו לתפארת מתוך הגרוע מכל, מתחלפת בחוסר ביטחון. תחושת הסולידריות, אולי התכונה הכי ישראלית שיש, נסדקת. אין בזה כל היגיון. אנחנו חזקים כלכלית. אנחנו חזקים ביטחונית. יצאנו מהקורונה לפני כולם. האופק זוהר כולו מפוטנציאל צמיחה והתחדשות, אך הפנים שלנו נפולות והלב חרד. והלב יודע בדיוק למה.
שמו הרשמי של היום הזה הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. גבורה על שום מעשי הגבורה והמרד של היהודים בנאצים, בגטאות ובמחנות ההשמדה, הידוע מכולם הוא כמובן מרד גטו ורשה. אולם מה שהעדפנו לשכוח, או להשכיח ביודעין, היא העובדה שגם אז, בגיהינום עלי אדמות, במאבק חסר סיכוי אך סמלי והיסטורי, גם אז לא הצלחנו להתאחד.
גם אז התחלקנו לשמאל ולימין. גם אז, מול השטן בהתגלמותו, לא השכלנו להתגבר על הבדלי ההשקפות והעדפנו להתפצל לשתי מחתרות במקום ללחום יחד בנאצים כאיש אחד: אי"ל (הארגון היהודי הלוחם) מטעם ארגוני השמאל, ואצ"י (ארגון צבאי יהודי) מטעם בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית.
אולי זה חלק מהדי-אן-איי שלנו. אולי חלק מהגנום היהודי המפורסם הוא המרדנות, העקשנות, הדווקאיות. אבל ב-73 שנות קיומה של מדינת ישראל, במשברים הרבים שידענו, הצלחנו לגבור על התכונה הזאת. ברגעי האמת, מול אויב משותף חיצוני, ידענו להניח את המחלוקות בצד, להסתער ולנצח. יום השואה הזה מטריד מכל ימי השואה הקודמים, כי האויב שלנו, האיום האמיתי לשלומנו, נמצא היום אך ורק בתוכנו.
בתוך כל אחד מאיתנו. בחוסר היכולת שלנו להבין שבסוף-בסוף אין באמת שמאל ואין ימין. אין חרדים ואין חילונים. אין אורתודוקסים ואין רפורמים. יש רק יהודים - וגורלם בידם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
