הנערים שהיו על הגג משחזרים
15 שנה עברו מאז שפונו היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון, וההשלכות ניכרות עדיין בפני אלה שהיו שם, ולא רק עליהם. עשור וחצי אחרי, חזרנו אל שלושה מהנערים שהתבצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום, אחד האירועים הזכורים ביותר מהפינוי, ושמענו מה הם לקחו מאותו האירוע, ואת המסר המרכזי, שרלוונטי גם היום - "צריך לזכור שכולנו אחים".
הידיעה על הכוונה לפנות את היישובים פגשה את שלושת הצעירים, חגי סימן טוב, משה פרנסיס ונתנאל טולדנו, די בהפתעה. "אני קודם כל לא מאמין שזה יכול להיות, פשוט כי יש חבל ארץ שלם בנוי, זה לא כמה קרוואנים. זה לא משהו שאתה מאמין שיכול להיהרס, לא ידענו מה זה כוח של מדינה", סיפר חגי סימן טוב, היום כבר בן 36 ומטפל בפסיכודרמה.
באותה תקופה היה סימן טוב בן 21, תלמיד בישיבה הגבוהה בבית אל. לכפר דרום הוא הגיע יחד עם חבריו לישיבה, כדי לתמוך במאבק נגד הפינוי. במשך חמישה שבועות, עד ליום הפינוי, הם שהו באוהל ענק שבו גרו כ-200 בחורים ביחד.
"עברנו המון המון שעות של פעילות הסברה, מאות פעמים עמדנו בצמתים, עברנו בין בתים, ובאופן טבעי, ברגע שהתקרב תאריך הגירוש והסגירה של הגוש, ירדנו כישיבה לכפר דרום, פשוט לגור שם", סיפר סימן טוב. "היה לי ברור שאני עושה כל מה שביכולתי כדי למנוע את זה".
גם למשה פרנסיס, שהיה אחד מהמארגנים של ההתבצרות על גג בית הכנסת בכפר דרום, היה ברור שצריך להיאבק בתוכנית ההתנתקות. "לא הגיוני שיפנו אותנו כמו צאן לטבח והכל יתפורר בלי מאבק בכלל, זה מאבק לגיטימי מאוד".
"ידענו שאנחנו צריכים למחות. לא עם מכות, בחיים לא נרים יד על אחים שלנו, אבל נמחה בדרך שלנו. מחאה של מאבק לגיטימי, שמגיע ממקום של כאב עמוק ושהוא מורגש, וזה בעצם יציל את הכבוד האבוד והחסר של כל יישובי גוש קטיף, עם חיבוקים ונשיקות – ככה לא עוקרים מישהו מהבית שלו".
באותה התקופה פרנסיס היה בסוף שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל. הוא עבר לגור בכפר דרום למשך כמה חודשים, בעקבות חברתו (ולימים אשתו) שעשתה שירות לאומי ביישוב. לאט לאט הוא הפך להיות חלק מההנהגה של המאבק בכפר.
"קבענו גבולות גזרה - מה עושים ומה לא"
"התחלנו לתכנן את ההישארות על הגג", שחזר פרנסיס. "קבענו גבולות גזרה, מה עושים ומה לא עושים, מה מוגדר חציית קו – כדי שיהיה סדר ומשמעת, ובעיקר בדקנו שאנחנו יודעים מי עולה לגג כדי שלא יהיה נוער שוליים שיכתים את כל הקהילה כולה".
"אם אנחנו נאבקים במלחמה מול אחים שלנו, צריכים להיות שם אנשים בוגרים כדי שיבינו את הפרופורציה, שזה לא אישי, שנוכל לחבק אותם אחר כך ולסלוח להם", הוסיף. "התחלקנו לאזורים. כל אחד היה אחראי על גזרה מסוימת – על הציוד, לדאוג לאנשים, למשמעת. העלינו מערכת הגברה שדרכה דיברנו עם התושבים וכל משפחה שפונתה – צעקנו לה דברי חיזוק".
עבור סימן טוב, הזיכרון החזק מהשהייה בגג הוא דווקא מהשוטרים שהקיפו את בית הכנסת. "אני זוכר את השהייה על הגג, אני זוכר מלא חיילים לבושים בשחור. אני זוכר את החום, היינו שם יום שלם, אוגוסט, וכבר משעות הבוקר מאות ואלפי חיילים ושוטרים צועדים ליישוב, והגג צופה לשער היישוב".
"מאות משפחות מתחילות להקיף את בית הכנסת בטבעת שהולכת ומתעבה", שחזר סימן טוב. "אני זוכר צעקות שפרצו ממני. לא ידעתי בכלל שאני מסוגל לצעוק ככה, לא צעקתי את זה מהגרון, זה הגוף שלי צעק ככה".
הוא הוסיף: "כל הערכים של הציונות, שצריך צריך להתמסר לעם ולארץ. אני גדלתי כל החיים על סיפורי חלוצים, שנלחמו על הארץ הזאת, שנאחזו בה במסירות, ופתאום אתה רואה את ההפך. פתאום הדבר שהכי קרוב אליך בעולם, בא נגדך, נגד הערכים הכי בסיסיים שלנו, זו חוויה מאוד קשה, זה קרע אותי".
המאבק: "זה להיות בסרט רע"
ככל שהשעות עברו המאבק הלך והתעצם. המתבצרים על גג בית הכנסת עשו כל שביכולתם כדי למנוע את עליית השוטרים והחיילים אל הגג. המתבצרים זרקו לעבר השוטרים והמכולות שקיות חלב, קליפות אבטיח ושקי חול, והמשטרה השיבה עם מכת"זיות.
"לא היה שם כיף חיים לשוטרים, כן?", סיפר נתנאל טולדנו, כיום בן 35, שהיה על הגג באותו היום. "היה לנו ברור שבסוף יפנו אותנו, אבל זה היה יותר צורך של אמירה, להציף את המאבק. זה היה נראה שאנשים נמצאים במקום רגשי מאוד מורכב והוצאנו את העצבים על השוטרים. הם הרי לא באו לחבק אותנו".
13 צפייה בגלריה
המכולה של השוטרים בניסיון להיכנס לגג
(באדיבות ארכיון המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון)
"זה להיות בסרט רע שאתה לא רוצה להיות בו ולא מאמין שאתה נמצא בו, אבל אתה נמצא בו", שחזר סימן טוב. "שפכו עלינו מין חומר כחול כזה, מים כחולים עם ריח כימי. אם אני אריח את הריח הזה היום, הוא מיד יחזיר אותי לשם. השפריצו את זה עלינו בעוצמה מאוד חזקה, וניסינו להיאבק בזה".
כדי למנוע את כניסת השוטרים אל הגג, המתבצרים הקיפו אותו בגדרות תיל. המשטרה ניסתה לפרוץ לגג בשתי דרכים: דרך סולמות ובאמצעות מכולה שהונפה על ידי מנוף ובתוכה היו שוטרים. "היינו שעות על הגג והשוטרים ניסו להעלות סולמות ושפכנו עליהם את כל מה שיש. את המים שהצטברו על הגג, שאריות אוכל, צבע", סיפר סימן טוב. את המכולות הם ניסו לדחוק כל פעם מהגג באמצעות מוטות עץ וברזל.
"באיזשהו שלב המכולה הצליחה בשניות ספורות להיכנס לגג והשוטרים ישר נשפכו החוצה, הזיזו את מי שנמצא שם, פתחו מקום לעוד מכולה, ובתוך רגעים הגג נכבש בעצם, הוכרע", הוסיף. "בכיתי בכי מר מאוד".
זמן קצר לאחר מכן החלו להתפשט שמועות שהגג של בית הכנסת עשוי מפלקל ולכן חייבים להתפנות ממנו במהירות. "ירדנו לבית הכנסת, והוא היה מלא בחול ולכלוך. היה בכי שלא נגמר, לא ידעתי שאני מסוגל לבכות ככה. ניסיתי לקרוע את החולצה שלי ולא הצלחתי. בירכתי דיין האמת".
"היינו במקום תמים, לא חשבנו שיוציאו אותנו משוגעים"
אחד הדברים שהכי הכאיבו למתבצרים על הגג היו הטענות על השלכת חומצה לעבר החיילים והשוטרים, דבר שלטענתם מעולם לא קרה.
"זה שקר אחד גדול", אמר פרנסיס. "הייתי בהלם שבזמן שאנחנו על הגג, מחזקים את התושבים, בזמן הזה מציירים אותנו בתקשורת כמשיחיסטים, שופכי חומצה, אנרכיסטים".
"לפני שלושה חודשים השתחררתי ממקום שנתתי בו יותר מ-100%, אני אנרכיסט?", אמר בכאב. "שוטרים כמעט נפלו מהגג אז נתתי הוראה לכולם להפסיק. היינו במקום מאוד תמים, לא חשבנו שאנשים, אחים שלנו, יוציאו אותנו כאיזו קבוצה תמהונית ומשוגעת שבגללה כל הפיגועים והאינתיפאדה, זה רחוק מאוד מהמציאות".
גם סימן טוב מכחיש את הטענות על החומצה. "אני לא יודע מי המציא את השמועה הנבזית הזו. אני לא ראיתי מישהו ששפך חומצה, זו לא הייתה רוח המאבק. לא תכננו בכלל להכין משהו לאלימות. הוציאו אותנו אלימים למרות שמאוד לא היינו ולא רצינו".
"מי שטוען שהייתה שם חומצה, טועה טעות חמורה. מה שאני יודע זה שהייתה שם סודה קאוסטית כדי לפתוח סתימות ולחטא את השירותים הכימיים שהיו על הגג", שחזר טולדנו. "אולי היה איזה שמן מנוע שהשפריץ על השוטרים, אבל חומצה? אין סיכוי, זה לא הגיוני, אי אפשר לשרוד אחרי זה".
"זו הייתה מלחמה לא הוגנת"
אחרי שהמתבצרים הורדו מהגג, חיכו להם למטה השוטרים שעצרו אותם והעלו אותם לאוטובוסים. "היה מסדרון של שוטרים שלקח אותנו ישירות לאוטובוס, וכל אחד שמגיע, השוטרים שמים את התיק שלו בתא המטען, אזיקון על הידיים ולאוטובוס, כאילו לא מספיק כל מה שעברנו", סיפר סימן טוב.
מהאוטובוסים הועברו העצורים לבית כלא בבאר שבע. "היינו שם שבוע, וזה הזוי. אלה אנשים טובים, מחונכים, עושים צבא, מילואים, שומרי חוק. אנחנו הפושעים? האווירה בכלא הייתה אווירת קייטנה, זו הייתה ממש בדיחה".
"לא העליתי על דעתי שאני הולך להיעצר, כי לא עשינו שום דבר רע", סיפר פרנסיס. "זה הכי הגיוני להתקומם כשבאים לפנות אותך מהבית שלך, זו חציית קו. אם היו אומרים לעשות את זה שוב היום, הייתי עושה את זה שוב, גם בידיעה שהייתי נעצר".
"במבחן התוצאה אנחנו הפסדנו", הוסיף. "זו לא מלחמה הוגנת. איפה האנשים האלה יגורו? מה עם הילדים שלהם? במה הם יעבדו? זה לא פייר. אף אחד לא השמיע את הסיפור שלנו בצורה נכונה".
המאבק על הגג, והפינוי ממנו, הותירה אצל רובם תחושות מורכבות ביחד למדינה, למשטרה ולצבא.
"הייתי בן 21 בזמן הגירוש ולא יכולתי לראות את עצמי מתגייס, לובש מדים. ואני בא מבית מורעל, הערצנו את הצבא", סיפר סימן טוב. "אבל שנה אחרי הגירוש התגייסתי לגולני, במסלול הסדר. חייל זה שליח מצווה והבגדים הם בגדי קודש. המדינה היא הנס הכי גדול שיש לנו, אני עדיין חושב את זה, ובסופו של דבר מישהו צריך להגן על המדינה הזאת".
"לפני שזה יצר קרע, זה יצר משבר אישי", אמר פרנסיס. "אתה פשוט נחשף לסיטואציה חדשה שגורמת לך לאבד את התמימות והאמון במערכת שעליה גדלת – שחשבת שאמורה לשמור עליך, להיות לטובתך, לדאוג לך. ופתאום – תחושת רמיסה כזו, באופן חד צדדי. זה פחות קרע, זה משבר. האנשים שאני מעריך ואוהב עשו לי משהו שלא חשבתי שיעשו".
"העדפתי לראות איך אני מתחזק למרות הכל"
15 שנה אחרי הפינוי של הגג, הזמן עובר, הפצעים לאט לאט מגלידים, אבל הזיכרונות מאותו היום על הגג, והמסר שמלווה את הנערים שהיו שם, לא נשכחים.
"אני חושב שהבנתי שכחברה, כעם, אנחנו לא נמדדים באירוע אחד או שניים, אנחנו הרבה יותר חזקים מזה", אמר פרנסיס. "עברנו, אנחנו עוברים, ונעבור המון אירועים קשים, אבל במבט רחב אנחנו יותר חזקים מאירוע אחד קשה ככל שיהיה. זה לא מנגנון הישרדותי שמנסה לייפות מציאות – זו תובנה אמיתית. יש בנו משהו מאוד חזק".
פרנסיס הסביר: "בחודשים שקדמו לגירוש ראיתי המון טוב, פגשתי אנשים מדהימים בגוש. ההנהגה שהובילה את המהלך בצורה כזאת – היא הנהגה חולפת. כחברה, אנחנו הרבה יותר חזקים מההנהגה. אנחנו כחברה תמיד נהיה במגמת עלייה, וככה אני רואה את זה. העדפתי להסתכל על איך אני מתחזק מזה למרות הכל".
עבור סימן טוב, הפצעים עדיין לא הגלידו. "ב-15 השנים האלה השתנתי הרבה, אבל זה כן השאיר בי משהו שעדיין לא נרפא. זה השאיר חרדה ממצב שבו נילחם אחד בשני, קרע שיהיה כבר קשה לאיחוי".
החשש הזה עלה בו שוב, לאור ההפגנות וההתבטאויות בחברה הישראלית בשבועות האחרונים. "ביחס למפגינים בבלפור, אני אמנם לא מסכים עם כל מה שנאמר שם, אבל אני מרגיש שאני רוצה ללכת לשם ולהגיד להם – אני יודע שעכשיו אתם מרגישים קרועים, תדעו לכם שאני לא מזדהה אתכם, אבל אני אח שלכם. זה הדבר שהכי בוער לי בלב. צריך לזכור את זה, שאנחנו אחים".
