כבר כמעט שנתיים שאנחנו במערכת בחירות בלתי פוסקת. כמעט שנתיים שבהן האינטרסים הפוליטיים והאישיים עומדים לפני האינטרסים הציבוריים. כמעט שנתיים שהקמפיינים הדורסניים והשיח של ה"פקא-פקא" וה"נה-נה-נה" משתלטים על הדברים החשובים באמת: מצוקות היום-יום של מאות אלפי אזרחים שמשוועים לסיוע ומשלמים את המחיר על הרפורמות שמוקפאות, תכניות שמקוצצות ושירותים שנעצרים בהיעדר תקציב.
בשיאו של אחד המשברים הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל, היינו מצפים שהמילה רווחה תהיה חלק בלתי נפרד מהלקסיקון של נבחרי הציבור. בפועל, הנושא הזה, שנוגע כמעט לכולנו, מושתק על ידי המנהיגים. וכעת נותר רק לשאול מה יותר עצוב - זה שהמועמדים לכנסת הבאה חושבים שרווחת הציבור והגנה סוציאלית לא מספיק חשובים לציבור? או זה שהם חושבים שזה לא משרת אותם בדרך לליבו של הבוחר הישראלי? דבר אחד בטוח - ללא רפורמה מעמיקה בתחום הרווחה, לא נצא מהמשבר. הגיע הזמן להתעורר.
המגפה הכלכלית | עוד משפחות במעגל העוני
הנתונים של דו"ח העוני שפורסם השנה על ידי ביטוח לאומי היו עגומים במיוחד. הקורונה הובילה לעלייה בשיעור העוני של 7%, לירידה ניכרת ברמת החיים והעמקת הפערים הסוציו-אקונומיים בישראל. המשמעות - מכה אנושה לאוכלוסיות בסיכון, וכניסתן של משפחות רבות שעד כה עוד הצליחו להישאר עם הראש מעל המים, למעגל העוני.
"הקורונה השביתה אותי לגמרי", מספרת בייאוש מיטל בן שלוש, אמא לארבעה, קומיקאית ומרצה על החיים בהומור מטבריה. "ממצב של עסק מבוסס מצאתי את עצמי בלי הכנסה, המגפה גרמה לי לאכול את כל הכסף שהיה לי בצד ונשארתי חסרת כל. הקורונה, אם היא לא פוגעת בך בריאותית היא תפגע בדרך אחרת - כלכלית ונפשית. אני בן אדם אופטימי וחזק ואני משתדלת להישאר כך אבל בתוך תוכי אני מפורקת מהמצב".
לדבריה של מיטל, היא זועמת על הפוליטיקאים שהזניחו אותה, כמו עוד רבים שנמצאים במצב דומה לשלה. "הממשלה הפקירה אותי ואת הילדים שלי", היא מזדעקת, "באיזה עולם מתוקן הממשלה יכולה להפקיר אותנו ככה? הציניות והפופוליזם חוגגים על חשבוננו. התחושה היא שאנחנו רק קול, פתק, ראש בבחירות, מעבר לזה אנחנו מיותרים. הייתי רוצה שתהיה פה תכנית עם אופק. לא רק סגר ומענקים חד-פעמיים. המדינה צריכה לוודא שלהורים עם ילדים יש דרך לפרנס אותם".
חן אריאלי, סגנית ראש עיריית תל אביב יפו, וחברה בצוותי המומחים של משבר הקורונה מסבירה כיצד חשפה הקורונה את "החצר האחורית" של המדינה ואת הליקויים במדיניות הרווחה. "השנה האחרונה היא מכה אנושה לילדים ולמשפחות במצבי סיכון", היא אומרת, "זו אוכלוסייה שבדרך כלל אין בידיה חסכונות משמעותיים ועורף משפחתי להישען עליו במהלך משבר כלכלי. ואם לא די בכך, הרי שקהילות חדשות נקלעו למצוקה והצטרפו לחברה שלמה שזקוקה נואשות לרווחה".
מצוקת הקשישים | רק רוצים להזדקן בכבוד
הראשונים שנפגעו באופן ישיר מהקורונה הם הקשישים. במשך חודשים ארוכים הם נאלצו להיות ספונים בבתיהם, מנותקים מכל סביבה תומכת שהייתה להם. חלקם אף התמודדו עם בדידות בתנאים קשים. כך, לפי נתוני הקרן לידידות שהתפרסמו ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" לפני חודש, עולה כי 437 אלף קשישים בארץ מדווחים על בדידות מעיקה, שהקצינה מאז פרוץ המגפה.
אבל הנתונים המטרידים לא נוגעים רק לבדידות הקשה מנשוא אלא גם למצבם הכלכלי: 153 אלף קשישים מוותרים על חימום כי אין להם כסף ו-98 אלף מוותרים על תרופות וטיפולים רפואיים בעיקר בגלל היעדר תקציב אך גם בשל הסגרים והפחד מהנגיף. ולמרות שלתמונה העגומה הזו קשה מאוד להישאר אדישים, עדיין אותם קשישים לא מקבלים מענה הולם מהמדינה.
"המצב הזה כואב לנו בלב וזה חונק אותנו. צריך לתת כבוד לקשישים, כשמתחילים להתבגר יש הרבה צרכים", מספרת בכאב דינה (80), מדרום הארץ. לפני משבר הקורונה נכדיה היו עוזרים לה כלכלית, אולם במהלך המשבר הם אבדו את פרנסתם, ועכשיו היא מנסה לעזור להם במעט שיש לה. "אני משתדלת להסתדר, אני לא ממלאת את המקרר כמו שצריך, קצת פירות, קצת דברי חלב, אבל לא יותר, לא בשר ולא עוף. מסתפקת במה שיש. אין לי פנסיה, אני חיה רק על קצבת זקנה. זה קשה מאוד, יש לי הרבה תשלומים - תרופות, חשמל, מים, שכירות".
ילדי הקורונה | הדור האבוד
מסתמן שאת הנזקים שנגרמו לילדי "דור הקורונה" נוכל לאבחן רק במרחק הזמן לאחר שהמשבר יסתיים, אבל נכון לעכשיו, התחזיות מפחידות. מחקרים מראים שהחודשים בהם היו התלמידים מסוגרים בביתם, בזמן שחבריהם לכיתה הפכו לריבועים מרצדים על המסך, גרמו להידרדרות מדאיגה במצב הנפשי של בני הנוער בישראל, עלייה בהתמכרויות לאלכוהול וסמים, עלייה ברמת הדיכאונות ופגיעה משמעותית בילדים הנמצאים ממילא במצבי סיכון.
"לרבע מתלמידי ישראל אין מחשב בבית", מסבירה ד"ר סראב אבו רביעה-קווידר, מרצה בכירה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון וחברה בצוותי המומחים של המשבר. "שלושה סגרים שבהם הופסקו הלימודים בבתי הספר והתלמידים עברו ללמידה מרחוק, חשפה ביתר שאת את אי השוויון בין חלקים שונים באוכלוסייה. השהות הממושכת של התלמידים בבית יצרה פערים לימודיים, חברתיים ורגשיים בקרב אוכלוסיות מוחלשות. ההידרדרות במוטיבציה של התלמידים, גם החזקים שבהם, תוביל ללא ספק גם להידרדרות בהישגים ולנשירה ממסגרות החינוך".
עדי גוילי, אמא של עוז (4) ועופרי (2.5) כבר מתוסכלת מהשנה החולפת. "הממשלה לא מכירה במצוקות של הילדים", היא אומרת בייאוש, "בכל המשבר הזה הילדים הפכו להיות שקופים, בלתי נראים. הם היו צריכים להיות חלק יותר משמעותי בשיקולים, אבל הכל מהרגע להרגע. אין תכנית מסודרת. הבן שלי נמצא בתהליך של ריגרסיה, הוא הפך מילד מאוד בוגר ועצמאי לילד ילדותי. הוא צריך מערכת חינוכית רציפה, חברים, הוואי, חינוך. אני עובדת, זה לא באמת מאפשר לי לתת להם את כל הכלים שהם צריכים כמו בגן. אני מרגישה שהופקרנו, כמה שאנחנו כהורים ניתן וכמה שנעטוף זה לא כמו מסגרת חינוך. אנחנו במלחמת קיום לילדים, הישרדות, אבל זה לא מעניין את האנשים שיושבים בממשלה".
חינוך לגיל הרך | מופקרים להתעללות והזנחה
לפני כחודשיים אושרו תקנות הפיקוח למעונות הגיל הרך, אחרי שחלפו למעלה משנתיים מאז עבר החוק שהיה אמור לקבוע סטנדרטים ראויים להפעלות המסגרות לגילי 3-0. אלא שבפועל, בצל אי אישור תקציב המדינה, שוב הילדים הופקרו. התקנות שאושרו דוללו באופן משמעותי ולא הביאו איתם את הרפורמה שהייתה אמורה להביא לביטחון ושקט לכל כך הרבה משפחות.
"הגיל הרך נמצא בתחתית סדר העדיפויות של ממשלות ישראל מזה שנים", אומרת ענת דייגי, מייסדת "הורים למען אחריות מלידה". "קידום תקנות חוק הפיקוח וכניסתו לתוקף של חוק המצלמות הם נדבכים חשובים בהסדרת התחום שהושגו השנה, אך הם אינם מספיקים. מי שחושב שאלו יפתרו את משבר ההתעללויות ומקרי המוות במסגרות לגיל הרך - טועה טעות גסה. הבעיה נעוצה בסטנדרטים הנמוכים הקיימים במסגרות לגיל הרך. ומי שממשיך לשלם את מחיר ההזנחה אלו הילדים. ללא שיפור משמעותי בתקינה ובהכשרת והדרכת הצוותים - מקרי הזוועה בגנים ימשכו".
אלונה דניאל, מנהלת תחום טיפול, חקיקה ורגולציה במטה המאבק נגד התעללות בגיל הרך, מוסיפה: "הילדים שוב נדחקים לתחתית הסולם. אחרי המתנה של שנים, ולחץ מאסיבי שהפעלנו על הרווחה קיבלנו תקנות מבישות שבינן לבין זכויות הילדים אין שום קשר".
אלימות במשפחה | סופרים את הקורבנות
התוכנית הלאומית למאבק בתופעת האלימות במשפחה אושרה כבר ב-2017, אלא שמאז נרצחו בישראל מספר עצום של כשישים נשים. על פי הערכות גורמי המקצוע, בישראל חיים כיום מאות אלפי נשים וילדיהן בצל אלימות במשפחה. משבר הקורונה שפרץ בשנה האחרונה רק החריף את מצבן והפך את חייהן לקשים ומסוכנים יותר. כל אלו לא מפריעים לסחבת הפוליטית להימשך כך שבפועל הכספים לתוכנית החשובה שמטרה להציל את אותן נשים וילדים - הועברו באופן חלקי בלבד.
"היריעה קצרה מלהכיל את כל מה שלא נעשה, אך בין השאר מדובר על חינוך מגיל צעיר לזוגיות בריאה ושוויונית ולשוויון מגדרי כך שגברים לא יראו בנשים רכוש", מסבירה יו"ר נעמת, חגית פאר, "בנוסף, יש לבצע עבודה ספציפית מול גברים בנושא של עיבוד כעסים ושליטה בהם, העברת תקציבים משמעותיים בהרבה למרכזים למניעת אלימות, הפיכת שרותי ייעוץ לנגישים בהרבה לנשים ועוד".
עו"ד דנה מיטב, מנכ"לית שדולת הנשים טוענת כי נושא הטיפול באלימות כלפי נשים סובל מהזנחה רבת שנים. "יש מאות אלפי נשים שחיות תחת סוגים שונים של אלימות, והסטטיסטיקה שמסתיימת ברצח ידועה מראש", היא אומרת, "עם תחילתו של משבר הקורונה הצרכים גדלו והמצב החמיר, יש ניתוק ממה שקורה בשטח - נשים נדחקות יותר ויותר לסיר הלחץ המשפחתי, לעוני ולאלימות שמופעלת נגדן. הגיע הזמן שממשלת ישראל תפסיק עם הדיבורים וההזנחה ותעלה את הטיפול במצוקות של נשים ובראשן, אלימות ותעסוקה, לראש סדר העדיפויות".
מאבק הנכים | הקרב על הקצבה
אחרי הזנחה מרובת שנים, מלחמה בלתי פוסקת בקצבאות זעומות, נגישות ושוויון פקד את ציבור הנכים גם משבר הקורונה. רבים מהם אבדו את מקום עבודתם וחלקם לא יזכו להשתלב בתחום התעסוקה עד לשיקום המשק. רק השבוע הם יצאו להפגין שוב על תנאים סוציאליים טובים יותר, ולמרות שהם לא מתכננים לוותר, הם מיואשים עד כלות נשמתם מהיחס של המדינה כלפיהם.
"במשך 19 שנה ממשלת ישראל מפקירה ומתעלמת מאיתנו", אומר בעצב נאור לביא. "שנה אחר שנה אנחנו נלחמים על הקצבאות שלנו ומקבלים פרורים. ממשלת ישראל לא מבינה שאם היא הייתה נותנת אפשרויות מגוונות לנכים כגון תעסוקה או עידוד יציאה לעבודה המצב שלנו היה נראה אחרת".
נאור הוא אדם נכה בעל מוגבלות של 100% המתקיים מקצבה זעומה של 3,200 שקלים בחודש. "בסכום הזה אני צריך לקנות תרופות, אוכל, החזקת רכב, תשלומי חשמל, מים, עירייה ועוד", הוא מסביר, "בנוסף, על רוב הטיפולים הרפואיים אני משלם מכיסי הפרטי. מי יכול להתמודד עם זה? מה שקורה בפועל זה שבכל חודש המינוס שלי גדל. בני ואשתי גם הם נכים, עם 100% נכות, ואני תמיד שואל את עצמי מה יקרה אם אני אפול ואזדקק לעזרה. מי יטפל בהם? מצב זה מדאיג אותי מאוד וגורם לי ללחץ נפשי".
אייל כהן (55), מוביל מאבק הנכים, מכיר טוב את המציאות אותה מתאר נאור. בגיל 55 הוא חלה ומאז חייו השתנו ללא הכר. "מאדם בריא הפכתי לנכה סיעודי שתלוי בזולת", הוא מספר. "כאזרח שעשה שרות צבאי מלא ומילואים כחייל לוחם הייתי בטוח שהמדינה אותה שירתתי נאמנה לי ותתמוך בי ברגע שנפלתי, אך החשיבה הזאת הביאה איתה אכזבה גדולה. בדרך הקשה והכואבת גיליתי כי ציבור הנכים נדחק לפינה ומקבל יחס של עול מיותר מהמדינה. אנחנו לא מעניינים אף אחד. ננטשנו ונשארנו מאחור להילחם לבד ולנסות לשרוד. מקבלי ההחלטות מטפסים על גופות החלשים כדי להגיע לכיסא המיוחל שיביא איתו משכורת שמנה והטבות וכל זה על חשבון הציבור שזועק מדם ליבו: 'תנו לחיות בכבוד'".
