יהודים זורקים אבנים על ערבים בלוד, בשבוע שעבר
ד"ר מיכאל פייגה ז"ל, שנרצח בפיגוע בשרונה ב-2016, תיאר בתבונה את המאבק הפוליטי והאידיאולוגי בין אלה הטוענים ש"יש"ע זה כאן", לבין אלה שמתעקשים ש"השטחים זה שם". אלו הקוראים שיש"ע זה כאן טוענים למעשה שאין הבדל בין השטחים לבין מדינת ישראל ופועלים למחוק את הקו הירוק. אם יו"ש זה כאן (העי"ן נפלה בהתנתקות), אז יש להחיל את החוק הישראלי על השטחים, להעביר לשם יותר יהודים, להקים יותר יישובים יהודיים, לבנות יותר תשתיות יהודיות, להיאבק מול העולם שאין הבדל בין מוצרים מהשטחים לבין מוצרים מישראל, לתאר את הישראלים שנאבקים בכיבוש כמי ש"בוגדים" בישראל, ואת הזרים שנאבקים בכיבוש כאנטישמים. אם יו"ש זה כאן, אז לקו הירוק אין שום משמעות. הכול זה ישראל.
מולם ניצבים אלו שטוענים שיש קו ירוק, וחשוב להבדיל בין ישראל לבין השטחים. אנשי השמאל הציוני פועלים לבנות את הקו הירוק כקו המפריד בין ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. לכן הם נאבקים בבנייה של התנחלויות חדשות, בניסיון למנוע רצף טריטוריאלי סביר בשטחים, בגירוש פלסטינים מבתיהם, בהחלת החוק הישראלי ובשאר תהליכי הסיפוח הזוחל. "השטחים", הם טוענים, זה לא ישראל, והכיבוש משחית ומה שקורה "שם" מחלחל לתוך המדינה.
התמונות מלוד, מיפו, בת ים, עכו וירושלים מוכרות מאוד כשהן מגיעות מ"שם". הימים המטלטלים מבהירים כמה אמיתות: הסוגיה הפלסטינית לא נעלמת, הכיבוש אכן משחית, אין פתרון צבאי, והקו הירוק לא יחזיק לנצח
השמאל הציוני מתבסס על בניית הפרדה מרחבית-פוליטית – אנחנו כאן, הם שם, ובינינו הקו הירוק (ויחסי שלום בינינו). גם תנועת המתנחלים שמתאמצת למחוק את הקו הירוק מתבססת על הפרדה כפתרון לחיים בארץ ישראל. רק לדידם ההפרדה אינה מרחבית-פוליטית, אלא אתנית: יהודים למעלה וערבים למטה.
במאבק הזה על הקו הירוק, יש גם רוב ישראלי דומם. אנשים רבים שמעדיפים שהקו הירוק יישאר, והפתרון הפוליטי המועדף עליהם הוא שתי מדינות לשני עמים, רק בלי המחיר שצריך לשלם על כך. הם לא רוצים מדינה אחת משותפת ושוויונית והם לא רוצים מדינת אפרטהייד. למעשה, הם רוצים את הקו הירוק כמחסום בלתי-עביר. הם לא רוצים לדעת מה קורה "שם". זו מציאות אחרת שלא קשורה אלינו. כפי שנורית גלרון שרה: "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, כי זה עושה לי רע". זאת הסיבה שקשה לחברה הישראלית לקבל את הפעילות של "שוברים שתיקה", כי הם מספרים לנו מה קורה "שם", וזה לא נעים בכלל.
בימים האחרונים, בדמדומי שלטונו של נתניהו, כאשר הוא תלוי פוליטית יותר מאי פעם בשותפיו המתנחלים הקיצוניים – הוא העניק להם אור ירוק למחוק את הקו הירוק ולהביא את השטחים "לכאן". במאמר מוסגר, חשוב לציין שגם חמאס מתאמץ למחוק את הקו הירוק במערכה האחרונה. שוב נתניהו והחמאס שותפים לאותה מטרה.
מעבר לקו הירוק, "שם", אין זה מחזה נדיר שיהודים פוגעים בחקלאים פלסטינים. כך גם אלימות כלפי פעילי שמאל ועיתונאים היא שכיחה. כך גם החסות והגיבוי שכוחות הביטחון מעניקים. אתם יכולים לשאול את פעיל השמאל הרב אריק אשרמן, את חקלאי ג'אלוד והר-חברון, או את אוהד חמו מערוץ 12.
ד"ר רועי קיבריקבאדיבות: מתוויםהמעבר מ"שם" ל"כאן" לא יכול להיות סמלי יותר מאשר הגעתם של מתנחלי יצהר ללוד והצטרפותם למהומות. גלגלי האוטובוסים שהביאו אותם חמושים בנשק ובפרקטיקות שהם מכירים מהשטחים, לא נעצרו כאשר חצו את הקו הירוק.
התמונות מלוד, מיפו, בת ים, עכו וירושלים, הן תמונות מוכרות מאוד כשהן מגיעות מ"שם". זה לא נעים שה"שם" הגיע ל"כאן". אבל הימים המטלטלים הללו מבהירים לנו כמה אמיתות חשובות: הסוגייה הפלסטינית לא נעלמת, הכיבוש אכן משחית, אין פתרון צבאי, והקו הירוק לא יחזיק לנצח. אולי הגיע הזמן של הרוב להתעורר, להכיר את שמתרחש בשמו מעבר לקו הירוק, ולבקש שלום. כן, לרדוף שלום, גם במחירים כבדים מאוד של פינוי התנחלויות וביסוסו של קו ירוק, אשר יפריד בין שכנים החיים חיי שלום.
- ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים ב"מיתווים" - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
