הגעתי לברנוער בפעם הראשונה בגיל 15 כנער הומו בארון. באותה תקופה הייתי בטוח שאני לבד בעולם, שלא אתחתן ושלא יהיו לי ילדים. מדי מוצ"ש הייתי עולה במדרגות לעליית הגג במועדון, שבה התקיימו המפגשים והרגשתי הקלה. הבנתי שאני חלק מקהילה גדולה ושיש סיכוי שאמצא אהבה וזוגיות. כמה שנים לאחר מכן שאלתי את מנהל המועדון במה אפשר לעזור והתשובה הייתה: "יש פה בארון כמה קלסרים ישנים, אולי אתה יכול לעשות שם סדר". פתחתי את הקלסרים וגיליתי אוצר.
היו שם תכתובות, פרוטוקולים, כתבות, ביטאונים – הארכיון הסודי של הקהילה הגאה בישראל. נסעתי אחורה בזמן אל תקופות אחרות, לישראל של שנות ה-70 וה-80, שבהן כמעט כל אזכור של להט"ב בתקשורת היה קשור לאיידס, תקיפה מינית או דמויות שוליים. דף אחרי דף, פרק אחרי פרק, גיליתי מסמכים ותמונות ששרטטו את סיפור התהוותה של קהילה להט"בית בישראל.
זה היה רגע מכונן עבורי. נחשפתי לשמות, מקומות ואירועים שנשכחו עם הזמן. למדתי על החלוצים והחלוצות שהובילו את המאבק להכרה ושוויון, "הצטרפתי" לישיבות הוועד המנהל של האגודה ולמדתי שכבר עם הקמת הארגון ב-1975 נפגשו המייסדים עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, ועם ח"כ שולמית אלוני ז"ל.
מצאתי את פרוטוקול ההקמה של האגודה, את המכתב שנשלח אליה ומבשר על הופעת האיידס ואת המכתב משר הביטחון בנושא שירות צבאי של להט"בים. אט אט, מתוך כל הפרטים הקטנים, התחילה להצטייר התמונה הגדולה: תולדות קהילת הלהט"ב בישראל.
הקמת ארכיון לקהילה הגאה היא בשורה מחייבת, אבל לפני הכול היא מדליקה נורת אזהרה לחברי וחברות הקהילה: אל תתרגלו ואל תתעלמו - לא מהשנאה ולא מהאפליה
לצערי, את ההיסטוריה שהובילה אותי למקום שבו אני נמצא היום לא מלמדים בבתי הספר וככל הנראה שגם לא ילמדו. את ההיסטוריה הזאת לא נראה בתערוכה מפוארת במוזיאון ולא נגלה בעבודות שורשים משפחתיות. למעשה, ההיסטוריה הזאת נעלמת לאיטה ויש שמי שמנסים למחוק אותה.
לפני שבועיים: הצבעה על הצעת החוק על אימוץ להורים יחידנים ולהט"ב
(צילום: ערוץ כנסת)
יש שיאמרו שהתרגלנו. התרגלנו לחיים שבהם אין חוק האוסר על משכב זכר, לייצוג להט"בי חיובי בתקשורת וליציאות פומביות מהארון. כי אלו הם חיינו ב-2020, לא? התשובה לשאלה הזאת נמצאת עמוק בתוך נבכי ההיסטוריה של הקהילה הגאה. בתוך המאבקים של חלוצי המאבק שנלחמו בנפשם ולעיתים בגופם כדי שנוכל לחיות כך היום.
כשקראתי את הפרוטוקולים של האגודה, ולמדתי על החיים בחושך, על ההתעללות והאיומים שעברו חבריי שבזכותם אני כאן, הבנתי עד כמה אסור לנו לקבל בשוויון נפש את המצב הקיים. מצב שבו רק החודש כנסת ישראל הפילה את חוקי הפונדקאות והאימוץ.
הקמת ארכיון לקהילה הגאה שמקדמת בימים אלו האגודה למען הלהט"ב בפרויקט מימון המונים היא בשורה מחייבת עבור כולנו, אבל לפני הכול היא מדליקה נורת אזהרה לחברי וחברות הקהילה: אל תתרגלו ואל תתעלמו. לא מכמות השנאה, לא ממקרי האלימות ולא מהאפליה החוקתית שעדיין קיימת בכל יום נגדנו.
היום אני יודע שכדי להגשים את צוואתם של המייסדים, עלינו להתחיל בלהכיר את מה שהיה כאן קודם ולהמשיך בדרכם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
