צפו בהרצאה
(צילום: אבי חי)
כבר שנים שאני טוען כי לכל מערכת חינוך בעולם יש שתי מטרות: האחת להכין תלמידים לחיים בוגרים במדינה שבה הם חיים, והשנייה הינה להכין אותם לתחרות בשוק הגלובלי .
איך מכינים תלמידים לחיים עתידיים ובוגרים במדינתם? התשובות לשאלה הן מאוד "פוליטיות", והן השתנו משר חינוך אחד לשנייה: יולי תמיר אמרה שכל תלמיד חייב ללמוד את המושג "נכבה" ולדעת שלא כל מי שחי בישראל חושב שהיא בגדר "נס חיובי", גדעון סער אמר שכל תלמיד חייב לבקר במערת המכפלה ועוד.
איך מכינים תלמידים לתחרות עתידית בשוק הגלובלי? כאן דווקא יש רוב המסכים עם תשובת "מקצועות הליבה". בכדי שתלמידים יוכלו להסתדר בעולם הגדול, לייצר ולהתפרנס באופן עצמאי הם חייבים ללמוד אנגלית, מתמטיקה ומדעים.
עד כאן נשמע הגיוני, נכון? אז זהו שלא. גדולי המבקרים, ואני ביניהם, יטענו שעם כל הכבוד למטרות, הדרך להשגתן עשויה להכשיל חלשים ולהרחיק מורים מעבודת חינוך מזוקקת, עבודה שאין מטרתה בהכרח לוודא שתלמיד מקבל ציון גבוה במבחן באנגלית ובמתמטיקה.
שהרי אם המטרה היא להצטיין במספרים ושפות, והמורים מתוגמלים על העלאת ממוצע הציונים של תלמידיהם בלבד, אנחנו נדרשים לשאול לאיזה תלמיד יש סיכוי גדול יותר להצליח? לזה שיש לו 3 ארוחות ביום ובא שבע לכיתה, או זה שיד משפחתו אינה משגת? ומה קורה לתלמידים האלה שעשויים להוריד את ממוצע הציונים הכיתתי? האם הם ייראו כמכשול להשגת המטרה או כסיבה שלשמה התכנסנו מלכתחילה?
אנחנו גם נדרשים לשאול לאיזה תלמיד יש סיכוי גדול יותר להצליח? זה שלומד בבית ספר שבו כל המורים מוסמכים ללמד את המקצועות שלהם, וכל התקנים בהוראה אוישו על ידי אנשי מקצוע, או לזה שלומד בבית ספר בפריפריה בו יש תקנים למורים, יש תקציב למשכורותיהם אך הם לא נמצאו מורים שהיו מעוניינים לגור בפריפריה הגיאוגרפית ועל כן התקן נשאר ללא איוש, או שאויש על ידי אדם שהסמכתו מוטלת בספק?
אם המטרה של מערכת החינוך היא להכין תלמידים למבחנים בלבד, החלשים עשויים להישאר מאחור.
אם המטרה של מערכת החינוך היא לשאוף להיות הראשונים במדדי ה-OECD הבינלאומיים קרי להניח שבכלל הגיוני להשוות בין חברה שיש בה ילדים שחיים תחת אש טילים מעזה ומגזרים שבהם בכלל לא לומדים לימודי ליבה לילדים בציריך ואוסטרליה, אזי ברור שהתקצוב מהמדינה יספיק רק לשעת חינוך כיתתי - פעם בשבוע, ולעומת זאת כמות שיעורי האנגלית והמתמטיקה תהיה גדולה פי כמה וכמה.
ואז פתאום הגיעה הקורונה. הנגיף שמחייב לימודים בקפסולות, הנגיף שמחייב לימודים אונליין, הנגיף שמביא כיתות למפגש מקוון רק אחת ליום, לצד שיחות אישיות של תלמידים עם מוריהם, אך מאידך מונע את כמות שעות הלמידה הכיתתיות הפיזיות שהיו מתקיימות בתנאים בריאים יותר.
זרקור ענק על שעה יומית עם מחנכים (במקום שעה שבועית), והשלמה כואבת עם הפסד כמות שעות הלמידה הפוטנציאליות של מקצועות חשובים אחרים.
אני רוצה לטעון שהמצב המורכב הזה טומן בחובו הזדמנויות חינוכיות אדירות שלא היו יכולות להתקיים בשום דרך אחרת, ואני אסביר.
למה "הזדמנות"? כי היא מכריחה אותנו להסתכל על דברים אחרת, ולשאול האם מטרות מערכת החינוך כפי שהכרנו אותן עדיין רלוונטיות בימים אלה? (אגב, לעצם הטלת הספק יש משמעות אדירה בעיניי שיכולה לעצב מחדש ולטובה עולמות שלמים).
ומה יהיה כשנסתכל על דברים אחרת ונטיל ספקות? אולי נקשיב למחנכים שמאז ומתמיד היו תחת האלונקה, והצליחו לעצב את תפיסת תלמידיהם כי תפקידו של משבר הוא ללמד אותנו שיעור בחיים. נבין כי גדולת המחנכים באה לידי ביטוי כשהם מבקשים מתלמידיהם לשאול את עצמם מה הם עומדים ללמוד בזכות הקורונה, ולא רק מה הם מפסידים. ניווכח כי גדולת המחנכים באה לידי ביטוי לא רק ביכולת לתת ציונים ולהכין למבחני הבגרות.
המחנכים שהצטיינו בתקופת הגל הראשון של הקורונה, לימדו תלמידים שיעור שמבוגרים בעצמם לא בהכרח הפנימו, ובראשו חשיבות היציאה מהפחד, שכן הפחד מסוכן לגוף ולנפש, ויש לו תופעות לוואי מסוכנות שעלולות להימצא גם ביום שאחרי הקורונה.
אולי גם נפנים כי מפגעי הקורונה, חצו את כל מעמדות החברה, ודווקא ה"פחד" היה למכנה המשותף הרחב בקרב שכבות האוכלוסייה כולה. הפחד אמנם עצר את השגרה, אך הוא גם לימד רבים כיצד לשחרר בלית ברירה.
מורים הבינו שבלמידה מרחוק משחררים את הצורך לשלוט, שילדים לא יכולים לשבת מול מסך כל היום, ושילדים יכולים למלא אחר כל המשימות שהם קיבלו לבית, אך הם לא בהכרח "מתחנכים". ילדים יכולים לעשות כאילו הם לומדים, ובכל זאת למורה עדיין יש אחריות כלפיהם. פתאום האחריות באה לידי ביטוי במתן דוגמה אישית, ובסיפורים על התמודדות אישית סיפורים על למידה של מבוגרים במקביל ללמידה של הילדים, בעוד שכולם מנסים להבין את "הנורמל החדש".
מבוגרים בכלל הבינו שהמרדף אחרי הכסף, האיפור, המותגים והאופנה נהיה פחות רלוונטי. במקרה הטוב, אנשים לבשו בגדים יפים מהמותניים מעלה (ובכך נראו יצוגיים ויפים אל מול המסכים), אך בו זמנית לבשו מכנסי פיג'מה מן המותניים מטה.
לפתע היתה הבנה שאנו זקוקים לכלים רבים וסבלנות גדולה כדי לעצב חיים ללא כל המרכיבים שאנו מייבאים מן החוץ (בטח כשחברת "אמאזון" הודיעה בימים ההם שהיא מפסיקה את משלוחיה לישראל, אך למזלינו הם כבר חודשו מאז).
לפתע הדברים שהעולם מעריץ: כסף, תהילה, פרסום, קריירה הכל נעלם, וכולם חיפשו נושאים לשיחה קרובים ומוכרים יותר. זוהי הזדמנות שלא תסולא בפז.
יש סיכוי לא רע שגם נזהה הזדמנות בגזרה המשפחתית. הורים רבים המתמודדים עם קשיי העבודה אל מול חוסר המסגרת של ילדיהם מודים כי אהבתם לילדיהם התעמקה בתקופה הזו למרות שלעיתים הבית מבעבע כסיר לחץ.
בתקופת הסגר והגל הראשון של הקורונה, משך שבועות לא היה ברור אם יש תאריך תפוגה לבידוד, ופתאום תפקיד החינוך עבר להורים באופן בלעדי. כאמור, יש כאלו שברכו על המוגמר ואחרים שגמרו את ההלל. בכל מקרה, רבים גילו הערכה מחודשת למחנכי ילדיהם (ודאי כשמדובר במורים המלמדים את אותם הילדים שהיו איתם בבית לצד 30 ילדים נוספים).
השבוע יוצא לאור הספר הראשון שלי שנקרא "מכל מלמדיי", ספר ראיונות עם מורות ומורים מעוררי השראה מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ. בספר הזה שאלתי מורים על מטרות מערכות חינוך ועל הדרך להשגתן בימים כתיקונם וגם בימים הללו.
בעידן הקורונה, יש שישאלו איך מערכת חינוך יכולה לתפקד ולמלא את מטרותיה כשמסביב הכל קורס, לא לכל תלמיד יש מחשב בבית, ואין אפשרות ללמד 30 ילדים בני 10 מתמטיקה רק בגלל שקראו לכולם להתחבר אונליין בו זמנית.
אני משוכנע שהתשובה לשאלה הינה שהמערכת תשיג את מטרותיה בזכות המורים המרכיבים אותה, ועל כן המורות והמורים, והגננים והגננות צריכים לקבל את מלוא הגיבוי מן הציבור. הציבור צריך להתעניין בעבודת המורים להעביר מסר ברור של תמיכה בשעה בה מחד כה מאתגר, ומאידך כה משמעותי. אני גם משוכנע שהפגנת תמיכה מתמשכת תביא להשקעה עוד יותר גדולה מצידם בילדינו הרבה יותר מאשר גישות אחרות שחדרו לשיח התקשורתי במהלך הגל הראשון.
בעידן שבו כל סוגי הבתים נסגרו: בתי ספר, בתי תפילה, בתי עסק ועוד נצטרך לשאוב כוחות והשראה מאנשים ולא ממקומות, ועל כן זוהי שעתה היפה של הבוחרים במקצוע ובדרך החינוך.
עם ההכנות לפתיחת שנת לימודים בצל הקורונה, ולחורף שככל הנראה לא יהיה פשוט, מומלץ לכל מורה להכין שאלות אשר ישאלו את התלמידים החווים מערכת חינוך במתכונת חדשה ובהן:
האם יש סיכוי שנצא מזה טובים יותר לעומת שהיינו ביום לפני?
על מה התלמידים מודים עכשיו שלא היו מודעים לו קודם לכן?
כיצד הם שומרים על עצמם שלא להשתגע בתקופת הבידוד, וכיצד הם מבטאים את אהבתם לאלו שמסביבם אשר ודאי קשה גם להם?
ולבסוף, האם אנחנו יכולים להיות הכי טובים שאפשר, כשאחרים מסביבנו לא בהכרח במיטבם?
יש כאן הזדמנות לתלמידים לקבל כלים לחיים, הזדמנות למורים להוביל תהליכים משמעותיים שאין כמותם, והזדמנות לחברה הישראלית להעצים את מעמד המורה ולא לרמוס אותו.
הקורונה מביאה איתם קשיים קיומיים אמיתיים, אך בשעה של חושך גדול ישנה הזדמנות לגרש את החושך עם אור גדול מאי פעם. עכשיו רק נותר להכין את הפנסים.
