מאז שהתחתנו דמיינו אשתי ואני את הרגע שבו בתנו הבכורה תעלה לכיתה א'. נצא איתה לסיבוב קניות משוגע בקניון, נשב איתה על שיעורי הבית, נחדד איתה עפרונות ורעיונות, נשמע עליה מהמורה, נבקר באספת הורים. אבל אף אחד לא הכין אותנו לשנה האבודה של עלמה – זו שתיגמר לנו בין הידיים.
ביום הראשון אשתי בכתה בשערי בית הספר. צלם של המועצה המקומית נתן תחושה של אירוע. עלמה נתנה לנו נשיקה ונכנסה. הרגשנו גאווה. אבל זהו, שם זה נגמר. אלו היו השניות הנורמליות היחידות שהיו לעלמה ולנו השנה, לפני ששיעורי הזום השתלטו על חיינו. איך בכלל מסבירים לילדה בת 6 שמעכשיו היא תראה את המורה דרך ריבוע במחשב. אבל אין ברירה, אז מנסים לזרום עם המציאות ולהיות סתגלנים. חשבנו ששיעורי הזום ימלאו את החסר. הם התחילו עם כמה בעיות טכניות. האינטרנט נפל, הקישורים לא נפתחו בזמן, גם לא היו אוזניות, והמצלמה לא הייתה משהו.
בין זום לזום זה השתפר, ובלב אמרנו שזה עוד רגע עובר. הרי כמה כבר אפשר להחזיק ילדה בת שש בזום? אבל זה לא עבר, והזום נשאר. ההשפעות הורגשו היטב: בהתחלה עלמה עוד התעוררה מוקדם, התלבשה והתגנדרה לקראת השיעור. כל יום היה חשוב לה. היא הרגישה גדולה, ולבשה את חולצת בית הספר שאהבה. "זה זמני", היא אמרה לנו. התפעלנו.
רק לפני כמה שבועות היא הייתה מחכה עם תלבושת בית הספר, עכשיו היא כבר לא רוצה לקום, ואתה מבין שאין דרך להילחם. אתה גם בקרב משלך, אז אתה בוחר את המלחמות
הימים חלפו, ובוקר אחד היא פתחה את הזום עם פיג'מה. חולצת בית הספר החדשה נשארה על המיטה. "אין לי כוח להתלבש", היא סיננה, והתחברה לשיעור.
אחר כך הגיעו העייפות וקוצר הרוח. עלמה התחברה לשיעורים כשהיא עייפה, מותשת, ללא חשק. ואז החלו גם המאבקים והאיומים בעונש, שאם לא תתרכז בשיעור היא תישלח לחדר. רגע אחד אתה כועס, ורגע אחר תוהה עם עצמך: היא אשמה?
ואז אתה נפגש עם הקושי הלימודי. זה מחלחל אט-אט, בעיקר ברגע שבו אתה יושב עם הבת שלך והקושי לקרוא ניכר עליה. היא יודעת את סימני הניקוד אבל התסכול גובר. אין סבלנות לכלום. סיפור קצר של שמונה שורות הופך למשימה בלתי אפשרית. היא רגילה למסכים, לא לדפים, ואין יכולת לשבת ולהתרכז ליותר מכמה דקות בודדות.
ההידרדרות לא נעצרה כאן. בוקר אחד אני מתעורר ועלמה אומרת לי: "אין לי כוח לקום. אין לי כוח לזום. נוותר על השיעור של 10 וניכנס לשיעור של 11".
בהתחלה – הלם. לא מבין מאיפה זה מגיע, איך קורה דבר כזה. הרי רק לפני כמה שבועות היא הייתה מחכה עם תלבושת בית הספר, מוכנה ללמוד, עכשיו היא כבר לא רוצה לקום, ואתה מבין שאין דרך להילחם. אתה גם בקרב משלך, מנסה לעבוד בצורה נורמלית עם ילדים בבית, אז אתה בוחר את המלחמות. נותן לה לדלג על שיעורים, מנסה לא לשבור את הכלים.
ועכשיו היא חוזרת שוב ללמוד. אחרי שהייתה בכיתה ויצאה לזום וחזרה לכיתה ויצאה לזום. ומה נשאר ממנה? איך בכלל אפשר לתאר את הקושי הנפשי, החברתי והלימודי שעברה? מי יודע מה מתחולל במוחה, ואיך היא תזכור את השנה האבודה שלה.
- אלישע בן קימון הוא כתב יהודה ושומרון של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
