הכלל הראשון של "מועדון הנשיכות" הוא לדבר עם דייוויד פירסון, שמאז ששרד מתקפת כריש מחבר בין מאות בני אדם מרחבי העולם על מנת לתמוך אחד בשני – "מעבר לנשיכה" כלשונו.
האוסטרלי בן ה-58 כמעט איבד את חייו לפני כעשור, כאשר כריש שורי באורך של שלושה מטרים נעץ את מלתעותיו בזרועו, בזמן שגלש סמוך לחופי מזרח אוסטרליה.
מאז אותו היום שחבריו נשאו אותו בחזרה לחוף מבטחים – הרחק מהטורף שמשך אותו לקרקעית הים עד שאיבד בו עניין – פירסון עוזר לאחרים לברוח מהסיוטים ומההשלכות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של מתקפות דומות.
"החיים שלי הם מתקפות כריש", אומר הגולש האוסטרלי שטוף השמש והרוח, בראיון עם סוכנות הידיעות AFP, שנערך בשעה שזה עדיין מזיל טיפות מעוד יום של גלישה על הגלים – באותו החוף שבו ננשך לפני עשור. "אם תהיה מתקפת כריש איפשהו בעולם, אני אשמע עליה", הוא מבטיח.
את "מועדון הנשיכות" הקים תחילה פירסון עבור קבוצה מצומצמת של אנשים ששרדו היתקלויות עם כרישים, אך כעת הקבוצה הזו כוללת גם קורבנות של נשיכות כלבים, תנינים ואפילו מתקפות של היפופוטמים.
חברי המועדון – כמעט 400 איש – משתתפים לפחות פעם אחת בשנה במפגש פנים-אל-פנים, אבל הם מעדיפים לגלוש יחד על הגלים, בעוד אחרים שומרים על קשר מרחוק דרך הרשתות החברתיות. המועדון מהווה עבורם רשת המספקת תמיכה וייעוץ, ופירסון אומר כי את רוב הלילות שלו הוא מעביר בשיחת טלפון אחת לפחות עם מישהו מחברי המועדון.
את הכוח הרב שבשיתוף החוויות שלו עם אחרים הבין פירסון עוד לפני שעזב את מיטת בית החולים. במקרה, אישה אחרת ששרדה מתקפת כריש, לינדה מונדי, החלימה גם היא באותו זמן ובאותו מוסד שבו הוא טופל. "כולם היו שם כדי לאחל לי כל טוב, אבל עד שדיברתי עם ליסה זה הרגיש כאילו שהם לא מבינים באמת מה עובר לי בראש", הוא נזכר.
בתוך עין הסערה, בלי מוצא
האכזריות של המתקפות הללו – לצד תשומת הלב התקשורתית שהן מושכות – יכולה לטלטל את הקורבנות, את בני משפחותיהם ואפילו את המחלצים למשך שנים, ובמקרים מסוימים חלקם סובלים מפוסט-טראומה.
כאשר זאק, בנו בן ה-19 של קווין יאנג, נהרג במתקפת כריש טיגריסי בשונית אלמוגים סמוך לקופס הארבור שבמזרח אוסטרליה, יאנג הרגיש כאילו הוריקן בלע אותו. "הייתי בתוך עין הסערה, ואני מרגיש שנשארתי שם מאז", הוא מספר.
רגליו של בנו נקטעו כמעט לחלוטין במתקפה ההיא, ובעודו מדמם הצליח לחתור אל שלושת חבריו ששחו עמו בחוף, כדי לומר להם שהוא אוהב אותם ולהתחנן בפניהם להגנה מפני הכריש שהמשיך לארוב מתחת למים.
שלושת החברים – שבאותו זמן היו בני 14, 15 ו-19 – נשאו את זאק על כתפיהם לעבר החוף, אך המסע ארך כמעט חצי שעה וכשהגיעו ליבשה לא ניתן היה לעשות דבר כדי להציל אותו. "שלושת הילדים האלה, בראש שלי, הפכו באותו יום לגברים", אומר יאנג. "אהיה חייב להם לכל החיים על מה שהם ניסו לעשות למען הבן שלי".
כמו פירסון, גם יאנג מדבר על כאבם של אחרים לפני כאבו שלו. הוא אומר כי כל אחד מהחברים שניסו להציל את בנו שילם מחיר נפשי כבד. "בין אם זה פרטנר, אישה, בן, בת, ידיד, או סתם חבר קהילה – יש כל כך הרבה אנשים שמושפעים", הוא אומר. יאנג מוסיף כי עבורו זוהי זכות להיות חבר במועדון שמספק לאנשים עזרה, וכי בלעדיו הם היו נאלצים להתמודד לבד עם הקשיים.
בין אותם אנשים נמנה גם ריי שורט, שהיה בן 13 כאשר ב-1966 כריש נשך את רגלו כששחה סמוך לעיר וולונגונג, גם היא במזרח אוסטרליה. "זה דבר שמעולם לא היה כאשר הייתי צעיר", הוא מספר על המועדון. "אם הצלחת להיפגש עם קורבן אחד או שניים או לשמוע מהם על נשיכת כריש, זה היה מדהים. עכשיו יש קבוצה שבה כולם יכולים לשבת ולהזדהות אחד עם השני".
פירסון מדגיש כי למרות שחברי הקבוצה פיתחו קשרים עמוקים, אין זה אומר שאין ביניהם חלוקי דעות. חלקם, למשל, הפכו ל"אנטי-כרישים", ותומכים בהמתות מכוונות שלהם, בעוד אחרים תומכים בהגנה על הכרישים.
גם הדרכים שבהן בוחרים הניצולים להשתקם מגוונות, אולם רוב חברי הקבוצה אומרים כי כלל לא העלו בדעתם לעזוב את הים. "הגלישה שינתה את חיי, ולמעשה כעת היא דבר מיוחד יותר מבעבר, בגלל שאני מכיר את ההשלכות", מציין פירסון. יאנג מספר כי אחד מחבריו של בנו התקשה לחזור לגלים, אך מיד הדגיש: "כולנו גולשים, זה המקום שלנו, זה הזן שלנו".
מתקפות כרישים נדירות ביותר, אולם השנה שעברה הייתה קשה במיוחד עבור חברי המועדון, ובמהלכה נהרגו שבעה בני אדם ב-22 מתקפות באוסטרליה לבדה, מתקפות שלפי הרשויות לא נגרמו בשל התגרות מסוימת בכרישים.
"בשנה שעברה פגשתי ארבע משפחות שאיבדו מישהו, וזה קשוח", אומר פירסון. "זה קשה, כל מתקפה מחזירה מחדש את המתקפה שלך". פירסון מדגיש כי אף שהוא פועל נמרצות כדי לסייע לחברי המועדון, הוא בעיקר מעוניין למנוע מאנשים נוספים להצטרף אליו.
