מפלגה בראשות בנימין נתניהו לא תזכה בקול שלי בבחירות הבאות, וכך גם לא אף מפלגה שתצהיר לו אמונים אפריורית. הניהול הכושל של משבר הקורונה, בצירוף עוד אירועים מביכים ומקוממים בכיכובם של קברניטי השלטון ועושי דברם, הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לשינוי עמוק בהנהגה.
ועדיין, לא עולה בדעתי להצטרף להפגנות מול בית ראש הממשלה מהסיבה הפשוטה שלא קיימת היום תופעה במרחב הציבורי שפוגעת בדמוקרטיה יותר מאשר ההפגנות הללו; הרבה יותר מאשר מושאי הביקורת שלהן.
אנחנו רגילים לכלול ברעיון הדמוקרטי ערכים כמו זכויות אדם, שוויון, מינהל תקין ושלטון החוק, אולם ערכים אלה יכולים להתקיים גם תחת שלטון דיקטטורי, כפי שהוכיח האבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18. עיקרה של דמוקרטיה, לעומת דיקטטורה, הוא בכך שהשלטון שואב את סמכותו מרצון העם.
עם זאת, דמוקרטיה איננה "שלטון העם" מהסיבה הפשוטה שתשעה מיליון אנשים לא יכולים לשלוט יחד. גם טענה שהעם שולט באמצעות נציגיו לוקה באידיאליזציה מכיוון שפשוט לא קיים יצור כזה "עם". קשה יהיה למצוא אפילו שני אנשים שמסכימים לגבי כל שאלה מדינית, כלכלית או חברתית. סופרלטיבים כמו "העם אמר את דברו" או "זהו רצון הבוחר" אינם נכונים ואפילו מעליבים. האם אני, שלא בחרתי במפלגת השלטון, אינני "העם"?
התוצאה שהבחירות מביאות אינה "שלטון העם" וגם לא "שלטון הרוב" (רעיון מזעזע בפני עצמו), אלא לא יותר מאשר "הכרעת הרוב". חברה חייבת להפיק מתוכה פעולה משותפת במגוון תחומים כמו ביטחון, כלכלה ותשתיות, והדרך להגיע לפעולה משותפת כזו - במקרים של חוסר הסכמה - עוברת דרך מנגנון של הכרעת הרוב.
אין שום דרך שתשעה מיליון אנשים יגיעו להסכמה לגבי החלטות הנוגעות לכולם. אז מה עושים? תיאורטית יש שלוש אפשרויות: להיפרד, להילחם או להסכים על מנגנון החלטה. אזרחי מדינה לא יכולים להיפרד בין אם ירצו או לא. להילחם אחד בשני? רעיון מעניין שנוסה בשנות המרד הגדול ברומאים ואני מקווה שלאף אחד אין חשק לחזור עליו.
ההפגנה ליד מעון רה"מ בשבת
(צילום: אלכס גמבורג, Satview )
נשארנו עם הדרך השלישית: להסכים כיצד להחליט כאשר אין הסכמה לגופם של דברים. הכרעת הרוב לא מבטאת בהכרח את רצון העם ואיננה ערך מקודש אלא מנגנון המאפשר לבני אדם להמשיך לחיות יחד מבלי להרוג האחד את השני ומבלי לפרק את השותפות.
הדמוקרטיה מציעה גם אפשרות של החלפת השלטון. אתה סבור שראש הממשלה מושחת, חסר אחריות, מזהם את המערכת הפוליטית ומתנכל למערכת המשפט? ובכן, אזרחים ששווים לא פחות ממך סבורים אחרת והינך מוזמן לשכנע אותם שהם טועים. אפשר להחליף ממשלה בבחירות רגילות פעם בארבע שנים, נבחרי הציבור יכולים גם להקדים את הבחירות, לפטר את ראש הממשלה או למנות ממשלה אחרת. גם הרשעה של ראש ממשלה בעבירה שיש עמה קלון מפסיקה את כהונתו. זהו המנגנון, זה החוק, אלה כללי המשחק שנקבעו, ומי שמפר אותם יכול להיות אדם נהדר אבל הוא איננו דמוקרט.
בשלוש מערכות בחירות ניסו מתנגדי נתניהו להחליפו ווידאו שכל אזרח ידע על החשדות ועל כתבי האישום, אולם בסופן הוא נותר על כסאו. דמוקרט אמיתי היה יושב ועושה חשבון נפש על מנת להבין למה הוא נכשל לשכנע במה שברור לו כשמש.
אבל מתנגדיו של נתניהו אינם דמוקרטים. הם קנאים אובססיביים שמסתערים על בלפור כדי להחליף את השלטון תוך שיח של שנאה ואלימות מילולית וולגרית. האזכור של כיבוש הבסטיליה, השוואת נתניהו למוסוליני ולצ'אושסקו וקריאות למהפכה לא נובעות מקנאה לדמוקרטיה אלא מתסכול וייאוש. לאחר שהשיטה הדמוקרטית לא העניקה להם את מאווייהם בועטים המפגינים כילדים מפונקים בלוח המשחק והופכים אותו.
קל לקיים דמוקרטיה ולהישאר נאמנים לחוקי המשחק כאשר חוסר ההסכמה בין האזרחים מתמצה בשאלות של תקציבי תרבות או הארכת שעון קיץ. המבחן האמיתי של הדמוקרטיה הוא כאשר מגיעים למחלוקות טעונות שמשסעות חברה לגזרים. מדינת ישראל ידעה מבחנים קשים כמו הסכם השילומים עם גרמניה, הסכמי אוסלו וההתנתקות, שהיו אירועים טראומטיים שבהם ציבור ענק חש מרומה ונבגד, לא פחות מאשר מפגיני בלפור. את השינוי הם ביטאו בקלפי.
אשמח שנתניהו ילך הביתה, אבל בניגוד למפגינים, אני לא מוכן להקריב את הדמוקרטיה לשם כך.
- גרשון פרוש הוא מנהל פרויקטים בחברת "סינמדיה", בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה וכותב בבמות חרדיות שונות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
