בימים אלה מקודמת בכנסת רפורמה בזכויות נפגעי ונפגעות עבירה, פרי שיתוף פעולה בין יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט ח"כ גלעד קריב (העבודה), משרד המשפטים והלובי למלחמה באלימות מינית. בין היתר תעניק הרפורמה לנפגעות את הזכות - הבסיסית והמתבקשת לכאורה - להשמיע את עמדתן בבית המשפט: מה הנזק שנגרם להן, מה עמדתן לגבי עסקת טיעון שנחתמה מעל ראשיהן, ומה הן רוצות שהשופט ישמע לפני שהוא מאשר הסדר או גוזר עונש.
אבל הרפורמה הזאת נתקלת בהתנגדות מפליאה. בכל פעם שעולה השאלה מדוע לא נותנים לנפגעות אלימות מינית להשמיע את קולן בבית משפט, אנחנו נוסעים בזמן ופתאום כולנו שוב נתיני האימפריה הבריטית. כל המשפטנים עוטים נימוס, פאות מאפירות וגלימות ארוכות, ומקוננים על "הרס השיטה האדברסרית, מיי לורד!". נדמה שמדובר בשפה משפטית גבוהה, אבל למעשה הטיעון מאוד פשוט, וגם לחלוטין שגוי: במשפט בישראל אין – ובפועל מעולם לא הייתה - שיטה אדברסרית טהורה.
אז מהי השיטה האדברסרית (לעומתית)? התביעה והנאשם מתעמתים ביניהם, ותפקידו של השופט הוא אך ורק להכריע ביניהם. הוא לא נוטל חלק פעיל בוויכוח (וזאת בניגוד לשיטה האינקוויזיטורית, שבמסגרתה השופט לוקח חלק פעיל בחקירת המקרה). מאפיין נוסף של השיטה האדברסרית הוא מושבעים, וזאת אחת הסיבות העיקריות לכך שלנפגע/ת לא ניתנה זכות דיבור בבית המשפט: החשש הוא שהמושבעים חסרי הניסיון יוטו כאשר הם שומעים את נפגעי העבירה.
בישראל, כאמור, לא קיימת שיטה אדברסרית טהורה. למעשה, כל סטודנט שנה א' למשפטים לומד שהשיטה שלנו היא מעורבת. שופטים מזמנים עדים, עוצרים חקירות, חוקרים בעצמם ואפילו יורדים לזירת העבירה כדי לבחון את הממצאים בעיניים שלהם. בנוסף, שאבנו מושגים אינקוויזיטורים רבים, כדוגמת "תום הלב" מהשיטה בגרמניה.
בארה"ב, למשל, שגם שם מבוסס המשפט על השיטה הבריטית האדברסרית ואף נשמר מוסד המושבעים, מאפשרים לנפגע/ת העבירה להשמיע עמדה בבית המשפט. בישראל כמובן אין מושבעים, אלא שופטים מקצועיים, שמן הסתם מסוגלים גם הם לשמוע את עמדת הנפגעת.
אז למה דווקא כשהדיון מגיע להשמעת קולן של נפגעות עבירות מין אנחנו הופכים לטהרנים? איך תמיד כשהדיון מגיע לפגיעה מינית נשמטים הטיעונים המבוססים, והחלל מתמלא באמרות נחרצות ולא מבוססות, שאף אחד לא טורח לבדוק לעומק? אנחנו מצטערים, דעתך חשובה לנו, אבל השיטה לא מאפשרת.
עו"ד מיטל שפיראאין סיבה להשתיק את נפגעות ונפגעי האלימות המינית בגלל טענות שלקוחות מספרי ההיסטוריה, בעולם של תרבות אחרת ושיטה משפטית אחרת. ההתעקשות הטהרנית צובעת את כל הסדרי הטיעון שהמדינה חותמת עם עברייני מין בצבעים מאוד לא מחמיאים, והציבור מאבד בהם אמון. ובצדק גמור. הציבור לא יודע מה זה "אדברסרית", אבל הוא יודע היטב מהו היגיון בריא ואנושיות. ולכן הוא נחרד מכתבה על אנס ילדות שנגזרו עליו שנים ספורות בהסדר טיעון, על נשים שנמחקו מכתב האישום לצורך הסדר הטיעון מבלי שנתנו להן להשמיע את קולן, או על מורה מטריד מינית שמשתחרר אחרי שנה.
זה הזמן להשליך את גלימת הטהרנות, להשלים עם העובדה שאנחנו לא בריטים ואף פעם לא היינו, ולתת זכות עמידה לנפגעות ונפגעי אלימות מינית בבית המשפט. הם צד בהליך, הם הגורם להליך, ומה שיש להם להגיד הוא חשוב ובעל ערך. ובעיקר, הפסקנו לשתוק.
- עו"ד מיטל שפירא היא היועצת המשפטית של הלובי למלחמה באלימות מינית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
