ישי שליכטר (36) מקריית גת למד הנדסת תוכנה בטכניון. אחרי שסיים את לימודיו הוא עבד במרכז מדעים בירוחם, שם הוא מתגורר עם אשתו וילדיו, ולימד ילדים בתיכון תוכנה. אבל למרות ההשכלה שרכש והתקווה שטיפח להשתלבות בהייטק, בחצי שנה האחרונה מוצא את עצמו ישי ללא עבודה. והוא ממש לא היחיד שסובל מהפערים הדרמטיים בין המרכז לפריפריה בתעשייה הזו, שבה ישראל נהנית להתגאות בכל הזדמנות שיש לה.
"זו בדרך כלל בעיה של מרחק. פה בדרום יש פחות משרות", הוא מסביר. "אין לי ניסיון בתחום ופחות מגייסים פה למשרות ג'וניור. לכן הסיכוי למצוא עבודה פה הוא יותר קטן. יש לי משפחה, ילדים, וזה גם יוצר בעייתיות במובן הזה שאני לא יכול להרשות לעצמי שעות של נסיעה בכל יום. זה יבוא על חשבונם. אני חושב שצריכים להנגיש את מקומות העבודה האלה גם לפריפריה. אין לנו הרבה בחירה פה".
המקרה של אפרת (25) מדרום הארץ, בוגרת תואר ראשון בתעשייה וניהול עם התמחות במערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון, מחדד עוד יותר את הבעיה. "אני מתוסכלת בעיקר מזה שאני לא מוצאת לאן להגיש קורות חיים", היא מספרת. "זה לא שאין לי יכולות, אני לא מוצאת משרות שעליהן אני יכולה להתמודד. כשאני מחפשת בלינקדאין משרה וכותבת 'תל אביב', יש באותו יום 300 משרות בתחום שלי, ועוד 3,000 לא בתחום שלי. אם אני כותבת 'באר שבע' ו-40 ק"מ מסביב, אז יכולה לקפוץ משרה אחת ביום, ובדרך כלל לא בתחום שלי. זה הפער. סיימתי את הלימודים לפני חצי שנה ואני עדיין עובדת במשרת סטודנט. אני מרגישה שכל חטאי הוא הרצון לעבוד קרוב לבית. אני יכולה לנסוע לעבוד בתל אביב, אבל זה שעתיים לכל כיוון כל יום. אני אצטרך לצאת מהבית ל-13 שעות בשביל לעבוד בתחום שלמדתי ואני רוצה להתמקצע בו.
"אני מתוסכלת מתהליך חיפוש העבודה ומרגישה שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, בניגוד לחברות שלי מהתואר שסיימו ועברו לתל אביב וכולן עובדות בתחום", היא מוסיפה. "הן מרוויחות 18-16 אלף שקל לחודש, ואני בציפיות השכר מראש מורידה ל-14 כי אנחנו בדרום. אני לא מהנדסת פחות טובה ממי שגרה במרכז. מנצלים את זה שאין פה היצע ומשלמים פה פחות".
163 חברות הוקמו במרכז, 20 בפריפריה
הנתונים מדברים בעד עצמם ומחזקים את התחושות האלה. על פי הרשות לחדשנות, בשנת 2021 כמות חברות ההייטק שהוקמו בפריפריה עומדת על 20 בלבד, לעומת 163 שהוקמו במרכז – ומדובר במגמה ארוכת שנים. "תעשיית ההייטק היא בין התעשיות הרווחיות בישראל", הסבירה פרופ' אלכסנדרה קלב מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "אבל לאוכלוסיות בפריפריה יש פחות גישה אליה. באופן כללי אנחנו רואים שיש פחות אפשרויות תעסוקה בפריפריה וגם אלו שקיימות הן יותר תעסוקות מסורתיות (Low-Tech), שמרוויחות פחות ומשלמות פחות. אם במרכז יש אינסוף אפשרויות והמשכורות נקבעות לפי היצע וביקוש, אז המעסיקים בדרום יודעים שהם עומדים מול כוח עבודה שבוי".
פרופ' קלב מסבירה שהכבישים והתשתיות בישראל הם חלק מהבעיה, מכיוון שהנסיעות הארוכות והתחבורה הציבורית המקרטעת לא מאפשרות לסגור את הפערים. "לילדים שגדלים בפריפריה יש פחות דמויות ומסלולי קריירה לחיקוי", היא מוסיפה. "זה רחוק מהם. הבית והסביבה לא מספקים חלומות, מודלים של הצלחה כלכלית ושימוש בהשכלה לפיתוח קריירה".
על מנת לצמצם את הפערים הללו, בשנת 2018 פרסם משרד הכלכלה תוכנית בשם "שמים את הפריפריה במרכז" – שמטרתה הייתה לקדם ולפתח את ההייטק בפריפריה. התוכנית כללה תקצוב לתמרוץ חברות חדשניות לפתוח מרכזי מחקר ופיתוח בפריפריה מרשות החדשנות, תקצוב להעסקת עובדים בשכר גבוה מרשות ההשקעות ותקציב להקמת מבני היי־טק להשכרה בפריפריה.
אולם לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הרשות לא פעלה מתוקף התוכנית הזאת ולא קיבלה תקצוב לכך ממשרד האוצר או ממשרד הכלכלה. התוצאה: מרבית חברות הסטארט-אפ עדיין נמצאות במרכז. איך זה נראה במספרים? לא משהו: ב-2020 עמד תקציב הרשות על 2.21 מיליארד שקלים. באותה שנה 64% ממענקיה ניתנו לחברות במחוזות תל אביב והמרכז, בהשוואה לכ-56% בשנת 2010. במקביל, 19% ממענקיה ניתנו לחברות במחוזות הצפון והדרום, בהשוואה לכ-26% בשנת 2010.
6 צפייה בגלריה
גידול של 119.9% במספר הסטודנטים שלומדים מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב
(צילום: shutterstock)
"מיטב המוחות לא מצליחים להתמודד על משרות"
"האתגר המרכזי של צעירים בפריפריה הוא להיכנס למשחק הכיסאות", אמרה הילה שלומי, סמנכ"לית עמותת צעירים בירוחם ומנהלת מרכז צעירים. "הם מסיימים לימודים ומתקשים למצוא את המשרה הראשונה גם כי אין היצע וגם כי אין להם נטוורקינג מתאים שיכול לעזור להם להיקלט בתעשייה. לצעירים שמסיימים במרכז יש הורים, חברים וקרובי משפחה בתחום שיכולים לעזור להם, ואצלנו אין, כי זו תעשייה יחסית חדשה ועדיין מאוד קטנה. זה משמר פערים חברתיים. בסוף אנחנו מבינים שאנחנו לא רלוונטיים אם אין השמה בקצה של ההכשרה שאנחנו עושים".
"ברגע שהמועמדים מצליחים להיכנס לתעשייה בדרך כלל הם נוטשים למרכז, כי שם רוב המשרות", מוסיפה שלומי. "גם אלו שרוצים להישאר קרוב למשפחה שלהם מוותרים באיזשהו שלב. זה תסכול מטורף. מדובר במיטב המוחות של הארץ שנמצאים אצלנו, מסיימים כמצטיינים אבל לא מצליחים להתמודד על משרות. בסופו של דבר הם בוחרים לעבוד במשרות שהן 'ליד' והדבר הזה פועל לרעתם, כי הם 'מלכלכים' את קורות החיים שלהם. עובר פרק זמן מזמן מההכשרה שלהם והסכנה היא שהם יהפכו להיות לא רלוונטיים. הרבה מהם יכולים להיפלט בקלות מהתחום בגלל זה".
התסכול ששלומי מתארת גדול כל כך, בעיקר בגלל הפריחה שחווה ענף ההייטק במרכז. בשנים האחרונות השכר החודשי הממוצע בענף עלה בקצב מהיר בהשוואה לשכר הממוצע במשק (ראו מספרים למעלה). והשכר הגבוה הזה הוא גם אחת הסיבות המשמעותיות לעלייה בביקוש ללימודים ב"מקצועות ההייטק": בעשור האחרון חל גידול של 119.9% במספר הסטודנטים הלומדים מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב.
אבל מי הולך ללמוד את המקצועות הללו? זו כבר שאלה אחרת. על פי הדו"ח בשנת תש"ף (2019-2020) 29.9% מהסטודנטים החדשים לתואר ראשון במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב גרו ביישובים באשכולות 10-9, 30.2% ביישובים באשכולות 8-7, ורק 6.1% באשכולות 2-1. במילים אחרות, הפערים מתחילים להיפתח כבר באקדמיה. וכדי שהם ייסגרו, משהו צריך להשתנות.
