עבור רבות ורבים מאיתנו חג החירות השנה הוא בעל משמעות מיוחדת. בימים האלו אנחנו נאבקים מול האיום שישראל תהפוך מדמוקרטיה לדמוקטטורה שבמסגרתה יילקחו מאיתנו זכויות יסוד, מול סכנת הפוליטיזציה של מערכת המשפט, מול המיליציה בהתהוות של איתמר בן גביר, מול סכנה להחרפת הדרת הנשים, אפליית להט"בים, פגיעה בעבודה המאורגנת וחוקי כפייה דתית. אנחנו ברגעים של התעוררות אזרחית דמוקרטית אדירה, אולי חסרת תקדים. ובתוך ים ההפגנות רואים משבוע לשבוע יותר ויותר שלטים שעליהם כתוב "דמוקרטיה לכולןם", או "אין דמוקרטיה עם כיבוש". הגוש נגד הכיבוש גדל והולך ומוקדים שלו נפתחים ברחבי הארץ - בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בכפר סבא, בנתניה, ברחובות ועוד.
יותר ויותר אנשים מבינים שלא ניתן לנתק בין הדברים: דמוקרטיה בתוך הקו הירוק לא יכולה להתקיים כל עוד ישראל מחילה שלטון צבאי על הפלסטינים. הערוגות שבהן צמחו מקדמי ותומכי ההפיכה המשטרית – בצלאל סמוטריץ, בן גביר ושמחה רוטמן - הן ערוגות הכיבוש. שם הם למדו הרבה ממה שהם מבקשים ליישם. אחת המטרות המרכזיות היא ביסוס והעמקת הכיבוש ומשטר האפרטהייד, שמחיל שתי מערכות חוק - אחת ליהודים ואחת לפלסטינים, תוך ביטול אחרוני הבלמים המעטים שמערכת המשפט הציבה בפניהם. הכוח השלטוני העצום שניתן בידיהם של הקיצונים שבמתנחלים מאיץ תהליכים ארוכי שנים, והנורמות האנטי-דמוקרטיות של משטר הכיבוש לא עוצרות בקו הירוק המיטשטש והולך.
יותר ויותר אנשים רואים את הקשר ומבינים שלא ניתן לזעום על אלימות המשטרה נגד מפגינים יהודים, תוך התעלמות מאלימות משטרתית נגד מתפללים מוסלמים בהר הבית. אי אפשר לדבר על החשיבות העליונה של חופש הביטוי וזכות ההפגנה, ולשתוק על כך שלפלסטינים בשטחים אין זכויות אדם בסיסיות. לא הגיוני להתקומם על התבטאויות של סמוטריץ' על בית המשפט יותר מאשר על קריאתו למחוק את חווארה. אי אפשר לשתוק על עוולות כשהן קורות לאחרים ואז לצפות שנצליח לבלום אותן כשהן מגיעות אלינו. זה לא מוסרי וזה גם לא יעבוד.
ההשוואה לפולין ולהונגריה, עם כל הרלוונטיות שלה, לא מספיקה כדי להבין את המציאות כאן. אנחנו יושבים על לוע הר געש בתוך סכסוך לאומי מדמם. בימים אלה ממש אנחנו רואים את התוצאות ההרסניות של המדיניות הזו, כששוב הטרור מכה ברחובות והאזעקות שולחות את ילדי עוטף עזה והצפון לישון בממ"דים ובמקלטים (וילדי עזה, בל נשכח שגם בעזה יש ילדים, להם אין אפילו מקלטים). אם לא נשכיל לחבר ולהראות את הקשר בין הדברים, אם לא ניגע בשורש העניין - כל הסלמה כזו תחליש את המחאה, ולכל היותר נצליח רק להאט את קצב ההתקדמות של ההפיכה המשטרית, אך לא לבלום אותה.
תמי יקירהצילום: גל מוסנזוןולאלו שמבינים ששורש הרע הוא הכיבוש אך חושבים ש"זה לא הזמן", וחוששים שהמסרים האלה ירחיקו אנשים מהמחאה: דעו שהקהל יותר בשל למסרים הללו ממה שנוטים לחשוב. הקריאות "איפה הייתם בחווארה" נשמעות באופן ספונטני, ולא רק על ידי פעילי הגוש נגד הכיבוש; אלפי שלטים עם מסרים כאלה מונפים מדי שבוע, ולא אחת נואמים על הבמות הזכירו את הכיבוש וזכו לתשואות רמות מהקהל, למשל דוד גרוסמן שאמר בשבת האחרונה על הבמה בירושלים: "לא שיערנו את מידת האהבה שהסתתרה בנו אל הוויית החיים שהצלחנו ליצור כאן, בישראל. הוויית חיים שיש בה לא מעט שגיאות ועוולות, וחמור מכול, יש בה הדחקה של העובדה הלא נסבלת, עובדת היותנו עם הכובש עם אחר, במשך 55 שנה".
אין דמוקרטיה עם כיבוש, וגם אין ביטחון עם כיבוש. הדברים קשורים זה בזה. חובה להתנגד לדיקטטורה גם כשהקורבנות הם פלסטינים. חובה להיאבק למען דמוקרטיה - לכולן ולכולם. עכשיו זה הזמן.
- תמי יקירה היא מארגנת לשינוי חברתי ב"שתיל - הקרן החדשה", וממובילות מחאת "לא בבית ספרנו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
