לפי סקרי דעת קהל, כשני שלישים מהציבור בארץ מעניקים ציון נכשל לממשלת סמוטריץ'-בן גביר-נתניהו במרבית תחומי החיים, ובמיוחד ביוקר המחיה, טיפול בפשיעה ובביטחון הלאומי. לדעתם, דבר מהדברים שהממשלה הזו עשתה לא שירת את האינטרס שלהם. הכעס ניכר גם בקרב בוחריה, המעריכים יציבות ושקט, אך מתעוררים מדי בוקר לשיגעון פוליטי אחר. הפופולריות של השרים נוגעת ברצפה, ושל ראש הממשלה עצמו נמוכה מזו של ראשי המדינות הכי לא פופולריים במערב. הניסיונות של הקואליציה ליישם את השקפת העולם המשיחית של שותפיה הקיצוניים מקוממים נגדה את הרוב. אלא שזהו רוב שקט ודומם; אין מיליוני מפגינים מוחים ברחובות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• נאבקים על הדמוקרטיה, אבל רק ליהודים
• מדיניות העמימות של המהפכה
• הצהרת נאמנות שתורמת בדיוק שום דבר
• החלה הגלות היהודית השלישית
מה קרה? הנהגת המחאה נגד המהפכה המשפטית, המורכבת מנשים ומגברים מבריקים, יצירתיים, נורא מוכשרים ובעלי ניסיון ניהולי וארגוני עשיר, השתכנעה בשלב מסוים שאפשר לגייס את ההמונים הממורמרים בטענה שבנימין נתניהו הוא דיקטטור-בדרך ושכלכלת ישראל מידרדרת לתהום. הטיעון לא נדבק; אין בעברו הפוליטי העשיר והפתלתל של נתניהו סימן לנטיות רודניות ואין בנתונים הכלכליים האובייקטיביים סימן לקריסה.
לעומת זאת, החרדה מהחלשת מוסדות הדמוקרטיה הייתה ועודנה משותפת לציבורים גדולים ומגוונים. ברור להם שעל מנת לשרוד כראש הממשלה את תקופת משפטו, התמסר נתניהו ליישום המדיניות של קיצוני-קיצונים המחזיקים בהשקפת עולם משיחית, סיפוחיסטית ובלתי דמוקרטית. הרוב המכריע נגעל ממנה וחרד עד עומק נשמתו מהסיכון לעתידו ולעתיד המדינה. אליו רצוי לפנות ואותו לגייס להפגנות. ואכן, לפני כמה חודשים נראו מאות אלפי ישראלים מודאגים מכל שדרות העם מצטרפים ומרחיבים את המגוון. הקואליציה עשתה במכנסיים וניחוח הניצחון ריחף באוויר.
מאז הוא התנדף; האם יחזור? במוצאי שבת אמנם שוב הגיעו להפגנות המחאה יותר מ-150 אלף ישראלים, על פי דיווחים בכל התקשורת, אך המנעד הצטמצם. זו התפתחות שאי אפשר לעצור באמצעות חזרה על אותן הקריאות הקצובות והמצאת כינויים כמו "כוח קפלן". כשהדיווח על המחאה מתמקד בשאלה אם המפגינים הצליחו או לא לחסום לשעות ספורות את נתיבי איילון במרכז תל אביב, ברור שהיא סוטה מהכיוון הנכון. לחסימת איילון אין תרומה להגנה על הדמוקרטיה והיא נתפסת כמשחק חתול ועכבר עם המשטרה. לנאום תוכחה של פרופ' יובל נח הררי יש ועוד איזו.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאבמחאה, מוכח היסטורית, חוק המספרים הגדולים עובד. הנה דוגמה הכי ידועה: את המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה הפילו ב-1989 אך ורק הפגנות המחאה ההמוניות, בהשתתפות מאות אלפים ואף מיליונים, שהתקיימו באותה השנה בפראג, בבודפשט, בסופיה, בברלין, בווילנה, בקייב, בוורשה, בגדנסק ובאיחור מה גם בטיראנה. לנוכח אוקיאנוס המחאה הבינו ראשי המשטרים שם שנגמר שלטונם; הדמוקרטיה ניצחה – אף שאף ירייה לא נורתה, בקבוק תבערה לא הושלך ומלחמות אזרחים לא פרצו.
מפליא, לכן, שהמטיפים למרי אזרחי בארץ שוכחים להזכיר את המחאה ההיסטורית ההיא ומביאים במקומה דוגמאות שגויות ממאבקים לא רלוונטיים. רק הפגנות רחבות מאוד לשמירת הדמוקרטיה בהשתתפות חצי מיליון עד מיליון ישראלים, בשטח ולא בסקרים, יכולות לסכל את המזימות של רוטמן-בן גביר-סמוטריץ'. המספרים ולא התרגילים יקבעו את גורלנו.
- סבר פלוצקר הוא הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
