איזה צד של המפה הפוליטית מגוחך יותר בהתפעמותו מהנאום של מנסור עבאס? קשה להחליט. מצד אחד, הימין ברובו, שהתהפך כמו סטייק, ועסוק בהסברה אינטנסיבית למה האחים המוסלמים הם תנועה קסומה שאין שום בעיה להרכיב קואליציה בתמיכתה הפעילה. וזה אחרי שלקו באמנזיה חריפה בדבר העובדה שעד לפני דקה עסקו בתעמולה ארסית ומסיתה נגד כל בוגד משוקץ בשמאל-מרכז, שחכך בדעתו לעשות צעד דומה. מקיאוולי מתהפך בקברו ומתייסר על כך שמת כמה מאות לפני שהיה סיפק בידו לכתוב על נתניהו-עבאס פרק מרהיב בספרו.
מצד שני, השמאל. שמתעלף, במבט מצועף, מהנאום ה"היסטורי" וה"מרגש" של פוליטיקאי ערבי בפריים-טיים הטלוויזיוני, ומהפיכתו לשחקן לגיטימי במגרש הפוליטי. איזו אנקת רווחה קולנית על כך שבנימין נתניהו, אחד מגדולי המסיתים נגד הציבור הערבי בארץ, העניק לגיטימציה למה שהיה אמור להיות לחם ומים לשמאל - דיאלוג פוליטי עם מפלגות ערביות.
אבל חמור יותר, ולא בפעם הראשונה, היה הגול העצמי הכואב, השטחי וקל הדעת שתקע לעצמו המחנה הדמוקרטי. התעלמות בוטה מכך שתמצית הריקוד המשותף של נתניהו עם עבאס, כפי שהאחרון אמר בעצמו - היא השמרנות. איך אפשר להתרגש מברית יהודית-ערבית של רומסי זכויות נשים ולהט"בים, שמרנים מיושנים, שרוצים למחוק יחד הישגים היסטוריים לשוויון זכויות שהושגו בכאב ובעמל?
ברית השמרנים היא צמח הפרא שנולד מתוך התרחיש הזה, ועליה עוד נשלם מחיר כבד. הנאום של עבאס לא פורץ דרך. הוא חוסם אותה
מה המשמעות של להיות דמוקרט, ליברל, שוחר שוויון זכויות - אם המהפכה החשובה ביותר במאה וחצי האחרונות, להשגת שוויון זכויות לנשים, נדחקת ומדוכאת בצוותא בידי שמרנים יהודים וערבים, כאילו הייתה הערת שוליים זניחה? מה היסטורי בזה? וכמה אמורים לשמוח מפיסת ההיסטוריה המפוקפקת הזאת יותר ממחצית אזרחי ישראל, שהן במקרה נשים?
ומה על הלהט"ב? מי שעד לפני רגע עונו ונרדפו, ורק החלו לחוות ניצני חירות ושוויון? שוויון ללהט"ב הוא כיום נייר הלקמוס למידת הנאורות והקדמה של מדינה. אצלנו חוברים לנגד עינינו כל הכוחות הריאקציונריים להבטיח שחלילה לא נחלה בנאורות הזאת.
צריך לומר ביושר: זה לא חדש שהמפלגות החרדיות והערביות מדירות נשים ולהט"ב, ואינן מעוניינות בשחרורם. וחשוב לומר, שכן, חרף זאת, שיתופי פעולה חרדיים-חילוניים, ויהודיים-ערביים, היו ועודם ציווי מוסרי ופרקטי כאחד שיש לעמול עליו, והוא אפשרי ונכון. חוויתי זאת על בשרי, במובן הטוב של המילה, בכנסת. עם הסתירה הזאת אפשר וצריך לחיות.
שלי יחימוביץ' ויגאל גואטהצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11אז מה נשתנה? שבפעם הזאת, לראשונה, הברית הנכרתת בזריזות ובקול גדול בין הרב קנייבסקי ובין הרשימה האיסלאמית, נשענת כל כולה על השמרנות. על רתיעה וסלידה מהקִדמה, וכפועל יוצא - אמונה משותפת בנחיתותם של נשים ושל להט"בים.
התרחיש (שוב, מקיאוולי), שבו שליט עושה כל דבר להישרדותו ולהצלת עורו, ולפעמים בטעות גם יוצא לו משהו טוב (הכשרת הציבור הערבי המנודה במקרה זה), הוא דווקא החלק היותר-צפוי בסיפור המוזר והפרוע הזה. אלא שברית השמרנים היא צמח הפרא שנולד מתוך התרחיש הזה, ועליה עוד נשלם מחיר כבד. הנאום של עבאס לא פורץ דרך. הוא חוסם אותה. וכשהדרך כבר איננה נפקחת לאורך, צפויה נסיגה קשה וכואבת לאחור בדברים החשובים באמת.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
