לו הייתה מדינת ישראל גוף עסקי, אפשר היה לספר סיפור על הנהלה חדשה שנכנסה לפני חודשיים, גרמה לשיתוק כולל בפעולות החברה, לשנאה וכעס בין שכבת ההנהלה לעובדים, לסמנכ"ל כוח אדם שמסתובב אנה ואנה וגורם למועסקים להילחם בשכירים אחרים, וללקוחות ומשקיעים שצופים במבוכה בנתונים הפיננסיים ובתחזיות השחורות. או בשתי מילים - תוהו ובוהו. מנהלים בכירים ואנשי מפתח מתחומי הכלכלה, מדעי המדינה, הדיפלומטיה והביטחון מתארים את שמונת שבועות הבלהות הללו, סביב הרפורמה המשפטית ובכלל, במילים פשוטות: מעולם בתולדות מדינת ישראל לא הצליחו מעטים כל כך (שרי הממשלה), לפגוע ברבים כל כך (אזרחי ישראל), ולעשות זאת מהר כל כך.
אזרחי המדינה – ומדובר על כאלה הנפרשים על כל הספקטרום של התמיכה הפוליטית והאידיאולוגיה - מרגישים שנקלעו ונותרו כלואים בסיוט מתמשך. תאונת רכבת בהילוך איטי. הכול מתכנס לקראת רגע אחד, שיגיע אולי אפילו בעוד שבועיים-שלושה, כאשר החוק הראשון מתוך "הרפורמה המשפטית" יעבור בקריאה שלישית בכנסת. כולם ירימו ראש לעבר הצג, ויראו "בעד - 64, נגד - 54".
או אז יתרחש מפץ אדיר שההדים שלו יפגעו בכל מה שהכרנו. כמו פצצה שמרכז פגיעתה בכנסת ישראל ומעגלי ההדף מערערים את יסודות המדינה. גל סרבנות מילואים שמעולם לא ראינו, חברות הייטק שיבצעו "היפוך שרוול" (כלומר, יעבירו את רישומן מישראל לדלאוור בארה"ב), סחף רילוקיישן של הייטקיסטים ואקדמאים עם אופציות באוניברסיטאות בחו"ל, התעצמות הבהלה לדרכונים זרים, היתכנות שהאיחוד האירופי יפעיל צעדים קיצוניים, ואולי אף הערכה מחדש של הבית הלבן את מדיניותו כלפי ישראל. אויבי ישראל שעל הגבולות – על עשרות אלפי הטילים והרקטות שמחזיק כל אחד מהם – יריחו רגע של התפרקות וישקלו פעולה. וכל זה רגע לפני השבועות הנפיצים ממילא של הרמדאן, שעה שהשר איתמר בן גביר מטלטל את המשטרה וחבריו לממשלה מתחרים בהתבטאויות מתריסות כדי לתדלק את הבערה.
ההפגנה בתל אביב במוצאי שבת. שבוע תשיעי ברציפות
(צילום: נדב אבס, satview, הראל בן נון)
ממשלת הימין נבחרה כדי למשול. יש לה מנדט לנהל את ענייני המדינה לפי האידיאולוגיה שלה בהתאם לתכלית של מערכת בחירות במדינה דמוקרטית. אבל מול משבר היסטורי בקנה מידה כזה, מול חרדה של שומרי חוק ומשלמי מיסים רבים, אין לה מנדט להמשיך בחקיקה ולדרוס הכול כאילו שום דבר לא קורה. חודשיים שבהם הרחובות מלאים תדיר במאות אלפים, חלקם מהצד הימני-אמוני של המפה הפוליטית, מגחיכים את הטענה שרווחה כאן בהתחלה כאילו מדובר בקומץ שמאלנים תומכי מרצ שמפגינים רק כי הפסידו את השלטון ולא עברו את אחוז החסימה.
התראות ראשי המשק והבנקים, האמירות המפורשות של הנשיא, התגייסות ההייטקיסטים, הטייסים ואזרחים רבים, כל אלה מרכיבים מחאה אותנטית גם אם ראשיה מזוהים עם ההפגנות בבלפור. העובדה שהם הצליחו להוציא כל כך הרבה אנשים מהבתים, כולל בכירים מכל תחום במשק ובחברה, אמורה להוות תמרור "עצור" בוהק. אבל אין מי שירים את הרגל מדוושת הגז.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא צריך אף פרשן כלכלי או פוליטי שיסביר לו את התמונה. הוא מבין מצוין שהוא מצוי במרחק שבועיים-שלושה מלהיכנס להיסטוריה כבכיר החתומים על כאוס היסטורי בתולדות הציונות, אבל האפשרויות שניצבות בפניו אינן פשוטות. הוא זקוק באופן נואש לאקזיט מחלום הבלהות הזה, והאופציה הטובה ביותר תהיה פשרה עם בני גנץ ועם חלק מהמפגינים. והוא צריך את האקזיט הזה עכשיו.
שעה שגדעון סער הופך לראש האופוזיציה בפועל, ומוביל את הקו התקיף והאפקטיבי ביותר נגד הממשלה, וכשיאיר לפיד מנסה להשתלב באירוע - לעיתים ללא הצלחה – יכולה ידו המושטת של גנץ להציל את הקואליציה הזאת מעצמה. הבעיה היא שכמי שכבר הקריב את עצמו לנתניהו פעם אחת במרץ 2020, הוא לא מאמין למילה שיוצאת מפיו. נתניהו יצטרך לעבוד קשה לשקם את האמון.
אפשרות אחרת היא פשרה חד-צדדית שבמסגרתה הקואליציה תוותר על סעיפים מהיוזמה שלה. אלא שגם כאן לא בטוח שהארץ תשקוט. אולי להיפך להיפך: המפגינים אולי יראו בזה ניצחון וסיבה להמשיך. במצב כזה הקואליציה גם תאכל את הדגים המסריחים וגם תגורש מהעיר. הצרה של נתניהו היא שבכל יום שעובר מתעורר סקטור נוסף בישראל שסבור שהבעיה אינה רק הרפורמה המשפטית, אלא גם המצב הכלכלי, המיסים הכבדים, ההתבטאויות של סמוטריץ', הקיצוניות של בן גביר, הדרישות של המפלגות החרדיות, והרעל ששופכים חברי הקואליציה באולפנים וברשתות החברתיות. אלה ימים דרמטיים, היסטוריים ומכריעים עבור המפעל הציוני. הציבור הישראלי התעורר ואי אפשר להרדים אותו. בטח לא במשחקי דווקא.
