בבוקר יום שבת, 7 באוקטובר, התעוררה מעיין קפלון-קידר להודעות מבעיתות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מאביה דרור קפלון. "הוא כתב לנו שיש חדירה של מחבלים בשכונה הצמודה אליהם בבארי", היא מספרת. "הוא אמר שהם שומעים יריות. בשעות הראשונות עדיין היינו בטוחים שנכנסו כמה מחבלים בודדים לקיבוץ, ועוד רגע יבואו לחלץ אותם, אבל הוא כתב לנו שזה הולך להיגמר רע.
"כתבתי לו שזה נשמע כמו יום כיפור 2, אבל גם אז לא הבנתי שזה באמת כך. ב-10:27 קיבלנו ממנו את ההודעה האחרונה. כמה דקות לאחר מכן כתבתי לו 'אבא, מה קורה?', אבל הוא כבר לא ענה".
דרור קפלון (68), אב לשלושה ילדים ובן שני להורים ניצולי שואה, חי בקיבוץ בארי עם אשתו מרסל, ד"ר לכימיה ממכון ויצמן. הוא נולד וגדל בקיבוץ רוחמה, וכל חייו התגורר בעוטף עזה. "בשום סרט אימה לא חשבנו שדבר כזה יכול לקרות", אומרת בתו מעיין. "הוא היה עם מרסל בממ"ד, וכתבנו להם שישמרו על עצמם, אבל בשום שלב לא נפרדנו מהם. לא הבנו שאנחנו שם. בשעות הראשונות אחרי שנותק הקשר ממנו עוד התפללנו שנפלה הרשת וזה סתם עניין של תקשורת ועוד שנייה יחלצו אותם ויהיה בסדר".
במשך 24 שעות לא ידעו בני משפחתם של דרור ומרסל מה עלה בגורלם. "התחלנו להבין את הזוועות שהיו שם, וכל הזמן התפללתי שהוא לא הגיע לעזה. אחרי יממה קיבלתי סרטון שבו רואים אותו ואת מרסל הולכים כפותים יחד עם עוד שכנים שגרו סמוך אליהם, בהמשך קיבלנו סרטון נוסף שרואים אותם שוכבים על הרצפה, בשלב הזה כבר לא ידענו מה לחשוב. לא ניתן היה לקבוע חד-משמעית מהסרטון הזה שום דבר.
"שבוע לאחר מכן זוהתה גופתה של מישהי מהסרטון, בשלב מאוחר יותר זיהו גם את גופתה של מרסל", היא ממשיכה, "לאחר מכן גילינו שכל מי שהיה בסרטון הזה נרצח. כולם שם מתים ואת אבא שלי לא מוצאים, אף אחד לא יודע מה איתו. אף אחד לא יודע להגיד לנו מה מצבו. אני כבר משלימה עם זה שהוא כנראה בעזה. אבל אני לא יודעת אם הוא חי או מת".
אחרי שישה ימים הגיעו לבית המשפחה קצינת שלישות מטעם הצבא יחד עם עובדת סוציאלית. "הן דיווחו לנו שאיכנו את הטלפון שלו בעזה, זה הדבר היחיד שהם יודעים להגיד. הוא נחשב חטוף בגלל האינדיקציה שהטלפון שלו בעזה ובגלל שראו שלקחו אותו, אבל אנחנו לא יודעים בוודאות שום דבר. כל חייו הוא חי בעוטף, וגם כשהיו הסלמות והזמנו אותם לבוא אלינו, הוא לא היה מוכן לבוא. הוא אמר 'אני נשאר כאן, הכול בסדר'".
כבר ארבעה שבועות שמשפחתו של דרור אכולה מדאגה ומגעגועים. "הוא אדם רגיש ואוהב, והוא חסר לנו", אומרת מעיין ומתקשה לעצור את הדמעות. "הימים עוברים והתחושה היא שאנחנו עדיין באותו יום, עדיין באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר, ומאז הכול שחור. קשה להרים את הראש, קשה לראות את האור בקצה המנהרה. זו הרגשה נוראית ומאוד קשה לדעת שמי שעומד בראש המדינה שלנו לא לוקח אחריות. לא צריך לדבר כרגע על אשמים, אבל יש מקום ללקיחת אחריות והבנה. זה אוכל אותנו מבפנים, האמון נשבר".
