המשבר בין רוסיה לישראל יצא משליטה עם הודעה חסרת תקדים של משרד החוץ הרוסי, שכינה את הצהרותיו של שר החוץ יאיר לפיד "אנטי-היסטוריות". בהודעה שפרסמו הרוסים ברשתות החברתיות של משרד החוץ נכתב כי דבריו של לפיד "מסבירים במידה רבה את הדרך שבה בחרה ממשלת ישראל לתמוך במשטר הניאו-נאצי בקייב".
זוהי התגובה לנזיפה שספג אתמול שגריר רוסיה בישראל, בשל הניחוח האנטישמי של התבטאויות שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. ההתבטאות של לברוב היא זו שהחלה את המשבר, כשניסה לטעון כיצד המשטר האוקראיני יכול להיות אנטישמי כאשר מי שעומד בראשו הוא יהודי. ביודעין או שלא ביודעין, לברוב הדהד תפיסה ארכיטיפית שמאשימה את היהודים גם בשנאה נגדם, העלה את האפשרות שלהיטלר היו אבות יהודיים, וציטט "יהודים חכמים" שסבורים כי גדולי האנטישמים הם יהודים בעצמם.
זו לא הייתה התבטאות שישראל הייתה יכולה לעבור עליה בשתיקה, וההודעה של שר החוץ לפיד הייתה גינוי חריף ביותר, הכי חריף שאפשר בשפה דיפלומטית. בירושלים ניסו לסיים את הקרע. לשני האישים, לפיד ולברוב, היו יחסים לבביים למדי עד האירוע. גם השתיקה אחרי "השיחה הקשה" עם השגריר הרוסי לא עזרה, מסתבר. מוסקבה החליטה לשבור לגמרי את הכלים, והשאלה כרגע בירושלים היא אם היא יכולה, והאם מותר לה היסטורית, להבליג על דברי בלע מזעזעים כאלה מהסגנון שהשמיע משרד החוץ הרוסי הבוקר.
בדיעבד, המשבר הזה כתב את עצמו מראש. המשטר הרוסי ממוקד במהלך תוקפני, רווי בפשעי מלחמה, באוקראינה. כדי להצדיק את עצמו בעיני האוכלוסייה, וכחלק מהמיתוס הרוסי כולו שרואה ביריביה של המדינה גלגולים שונים של נאציזם, הוא בונה מערכת תעמולתית שבה אוקראינה שווה לגרמניה ו"המשטר בקייב" הוא הנאצים.
מכאן מגיעה עוד מסקנה: כפי שנעשה שימוש בכל הכלים והאמצעים, גם הברוטליים ביותר, ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה", כך כל האמצעים כשרים בהתמודדות עם הנאצים האוקראינים. התיאור של היריבים האוקראינים כנאצים איננו אקט של תיוג יחצ"ני ריקני, אלא חלק מהותי בניסיון של הקרמלין ליצור מציאות ולעצב אותה. ביקום הרוסי הזה, האוקראינים כלאום הם מלכתחילה סוג של המצאה היסטורית שנועדה לפגוע ברוסיה. האובססיביות הרוסית בעניין הנאצים והשואה, ההחדרה של המושגיות הזו למלחמה, הניחה את הזרע למשבר הנוכחי עם ישראל. היה ברור שמדינה יהודית לא תוכל להבליג זמן רב על הזילות המוחלטת הזו, על העלמא-דשיקרא שיצרו הרוסים ובחסותו הם מעניקים לעצמם היתר להרוג.
ממילא העמדה הישראלית, שניסתה לא לגמרי ליישר קו עם המערב (מסיבות של הקהילה היהודית הגדולה ברוסיה, וכמובן הגבול עם סוריה) הייתה בעייתית ביותר. היה קשה להמשיך לקיים אותה אל מול דיווחים על פשעי מלחמה וההתייצבות המערבית המוחלטת נגד האגרסיביות של פוטין. הניסיון של ראש הממשלה בנט לתווך בין הצדדים חייב מידה מסוימת של זהירות בהצהרות ביחס למלחמה, אבל אי אפשר היה לקיים זהירות כזו כאשר מתגלים קברי המונים.
הטיעון הישראלי, שהתקבל בברלין וגם בוושינגטון, היה שיש למוסקבה וירושלים "יחסים מיוחדים", כנים באורח מיוחד, קשר מתמיד, בניגוד לבירות מערביות אחרות שמזהות מלכתחילה את הרוסים כאויבים. היה צדק בטענה הזו, אבל זה כבר לא משנה. זה לא משנה משום שפוטין (ובמידה מסוימת גם זלנסקי) סגר את הדלת בפני מו"מ בטווח הזמן המיידי, ולא משנה משום שהרוסים החלו ללכת בנתיב אידיאולוגי שמאיים על זכר השואה, שמבצע זילות לפשעי הנאצים ובמקביל מבצע ומכשיר פשעים נוראיים שעוד יבואו.
לא רק שמאמצי התיווך של ראש הממשלה בנט הסתיימו, אם לשפוט מההודעה של משרד החוץ הרוסי הבוקר, השפל ביחסים הוא החריף ביותר בעשורים האחרונים. השאלה היא האם הרוסים מתעתדים להישאר במישור ההתבטאויות, או להתחיל לבצע פעולות במישור הבינלאומי, ו/או בסוריה, כלפי ישראל. זו השאלה הגדולה שנשאלת בשעות האחרונות במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ ומערכת הביטחון.