שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון זכתה השבוע בגיוס מילואים קצר אך אפקטיבי. שני מליצי יושר התייצבו לגונן עליה. הראשון היה גדעון סער, יו"ר המפלגה שלה, והשני יאיר לפיד, שרוצה להיות ראש הממשלה שלה. בעצם, של כולנו. התנהלותם ממחישה עד כמה הממשלה הזו נחושה לשרוד, וכמה ריח הסכנה חזק באפיהם של ראשיה. איש לא מופקר ולא מושאר מאחור; זה לא נובע רק מחברוּת, אלא גם מפיכחון. "מספיק אחד, אחד או אחת", אמר לי שר, "וכל העסק הזה מאחורינו. אבל אתה יודע מה החדשות הטובות? שאין את האחד הזה. ולמה? כי כולנו נצליח ביחד או נתחסל ביחד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
סער ולפיד הוציאו השבוע הודעות תמיכה מתואמות, אגרסיביות, למען שרת החינוך, שהסיפורים השליליים על אודות התנהלותה במשרדה שטפו את מהדורות החדשות כמו הגשם שאנחנו מחכים לו, ולא קיבלנו עדיין. שאשא-ביטון קנתה ביושר את הסיפורים הללו, שמאמתים את הרוח הכללית שהחדירה למשרד החינוך – מעין אופוזיציה חלולה והרת אסון למדיניות הממשלה בתחום הקורונה. אך למען האמת, חלק מההאשמות שהושמעו כלפיה ומקורן בצוותו של המנכ"ל הפורש נשמעות מקושקשות משהו: משרד הבריאות מקבל ישירות נתונים של ילדים שנדבקו, ואיננו זקוק למשרד החינוך, ולכן ספק אם הוסתרו ממש מספרים משמעותיים. ממילא, בסביבת ראש הממשלה אמרו כי שאשא-ביטון לא הסתירה מהם דבר, והם ידעו על כל התפרצות בזמן אמת, שהרי הבדיקות ובידוד הנדבקים מנוהלים בידי מינהלת עצמאית ובוודאי שלא במשרד החינוך. והמנכ"ל שפוטר, יגאל סלוביק? הוא התעורר להשמיע ביקורת רק אחרי שפוטר, וגורמים בכירים בממשלה – שהם לא שרת החינוך – טענו שהייתה לו נטייה לנזוף בשרה שלו ולחלק לה פקודות.
הקרב הזה לא מאוד חשוב. מעניין הרבה יותר להביט בדרך שבה שיחקו ראשי הקואליציה את המשחק השבוע. הודעת התמיכה של סער בשרה שלו הייתה צפויה למדי; אחריה גם הגיע מינוי סביר וראוי של מנכ"לית חדשה, שבמקרה גם הייתה המנכ"לית במשרד החינוך שהוביל סער. חשוב יותר להביט ביאיר לפיד. זו כבר הפעם השנייה שלפיד נותן גיבוי לשאשא-ביטון, ובמילים תקיפות. הוא אכן חושב שנעשה לה עוול מסוים, וכמי שחווה מפעם לפעם על בשרו התנפלויות תקשורתיות, יש לו תגובה כמעט פבלובית הפוכה. אבל יו"ר יש עתיד היה ונותר האיש עם הכי הרבה מה להפסיד מהתמוטטות הקואליציה. יהיה קצת מופרז לומר שהוא רץ לנחם כל ח"כ נעלב, ולגבות כל מבוקר; מופרז, אבל רק קצת. הפוליטיקה של לפיד רואה לטווח ארוך: אל ראשות הממשלה, ואולי גם לעידן שאחרי הממשלה הזו, שבו רבים ממרכיביה יצטרכו להתאגד לגוף אחד, או להסתכן בהיעלמות. המצווה הראשונה של ראש ממשלה חליפי היא לשלוח את הלחם על פני המים, וכך הוא עושה.
ומה עשה ראש הממשלה הנוכחי השבוע אל נוכח הסיפורים היומיומיים על הבלגן במשרד החינוך? לא אמר דבר. בניגוד לסער וללפיד, בנט בחר בשתיקה מהדהדת. שום הודעה מגוננת או תומכת לא יצאה מלשכתו לגבי שרת החינוך. בניגוד לשניים האחרים, בנט חווה על בשרו את קרבות ההתשה המייגעים עם שאשא-ביטון.
מצער שבוזבז זמן ומאמץ על האירוע הזה. זו הדגמה לדרגת הניתוק של הציבור הישראלי ממה שמתרחש סביבנו ברחבי העולם. מבחינה מסוימת, זהו ניתוק מבורך: בישראל אין התפרצות נרחבת כעת, ולכן אנשים מאפשרים לעצמם, מותשים אחרי שנתיים של מצב חירום מעשי, להדחיק. אך בשבועות הקרובים יהיה קשה מאוד להדחיק, כי הנתונים מהעולם הולכים ומצטברים והם מאיימים למדי. בריטניה רשמה השבוע שיא במספר המקרים שלה מתחילת המגפה. בדנמרק גם כן נרשם השבוע מספר המקרים הגבוה ביותר מתחילת המגפה.
הנה העניין שחומק מתשומת הלב הציבורית: גם אם הזן הנוכחי יגרום לשני שלישים פחות חולים קשים, אבל ידביק פי חמישה בני אדם, התוצאה תהיה אותה תוצאה: יותר מדי מאושפזים, יותר ממה שבתי החולים יוכלו להתמודד איתם
"יש כמה דברים שאנחנו לא יודעים", אמר היועץ הרפואי של ממשלת בריטניה ביום רביעי, "אבל כל מה שאנחנו כן יודעים על האומיקרון הוא רע". הוא הזהיר את רופאי שירות הבריאות הבריטי להתכונן לגל של אשפוזים מיד אחרי חג המולד. האמירה שלו שכל המידע על האומיקרון הוא פסימי איננה מדויקת: יש לנו צבר גדל של נתונים שמראה כי פחות אנשים שנדבקים מגיעים לבתי החולים. מדוע? זה לא ברור. יש טענה כי זה נובע מכך שהאוכלוסיות שנחשפו עד כה מכילות מספרים גדולים ביותר של מחלימים ומחוסנים, ולכן ברור שפחות אנשים יגיעו לבתי החולים. מאידך, ניסויים מעניינים שנערכו השבוע בחנו כיצד משתכפל הווירוס ברקמות אנושיות, וגילו שבניגוד לזן הראשוני של קורונה, או לדלתא, האומיקרון מתרבה באיטיות יחסית ברקמה של ריאה אנושית – היכן שהקורונה גורמת את עיקר הנזק. אך הנה העניין שחומק מתשומת הלב הציבורית פעמים רבות: כפי שהבריטים ציינו השבוע, גם אם הזן הנוכחי יגרום לשני שלישים פחות חולים קשים, אבל ידביק פי חמישה בני אדם, התוצאה תהיה אותה תוצאה: יותר מדי מאושפזים, יותר ממה שבתי החולים יוכלו להתמודד איתם.
זו גישה אחת, וחייבים להציג את השנייה, שהיא אופטימית בהרבה: עד כה, בדרום-אפריקה, הגיע מספר המקרים כמעט לאותו מספר בזן הדלתא. האשפוזים? הם חצי מזה. התמותה? עשרה אחוזים ממה שהיה בעבר. יש תמותת יתר, בהחלט, אבל לא בשיעורים שראו שם בגלים הקודמים. ובבריטניה זה בדיוק אותו מצב: כ־10% מהתמותה שראו בעבר, על אותו מספר של מקרים. מה משותף לשתי המדינות? בשתיהן, לפי הערכת הגופים הרשמיים, בין 80% ל־90% מהאוכלוסייה פיתחו נוגדנים כי הם נדבקו והחלימו או חוסנו. בבריטניה מדובר על למעלה מ־90% לפי נתוני סוכנות הבריאות הממשלתית. רגע־רגע, יגיד הקורא הערני, מה? כולם שם נדבקו או חוסנו? האם זה לא אומר שהמגפה נגמרת?
האומיקרון מוכיח שלפי שעה, לא. ובכלל, הדבר הכי חשוב שקרה השבוע הוא שהתחיל ליפול אסימון מהדהד לגורמי בריאות ואקדמיה ברחבי העולם. האירוע שנקרא קורונה לאו דווקא ייגמר במהירות, וההשוואה למגפות קודמות מטעה. ראשית, לא כולן התנהגו כמו מגפת השפעת של 1918; היו מגפות שהכו שוב ושוב, במשך מאות שנים. שנית, זה עולם אחר. הנה כמה דברים תקדימיים לאנושות: בעולם שלנו יש שבעה מיליארד בני אדם, תעופה בינלאומית בלתי פוסקת, אוכלוסייה בת +60 בשיעורים שלא הכרנו, ולא חשוב מכל אלה – עשרות מיליוני בני אדם שהם מדוכאי חיסון, וכנראה שגופם חשוף במיוחד להתפתחות מוטציות של הנגיף, שלאחר מכן מוצאות את דרכן לאוכלוסייה הכללית. פרופ' טרבור בדפורד, אחד החוקרים המוערכים למחלות זיהומיות בארצות-הברית, ציין השבוע כי האומיקרון לאו דווקא ימחק את הדלתא; ייתכן ששני הזנים יתפשטו יחדיו, או שהדלתא ייסוג, האומיקרון יעלה ואז יירד וחוזר חלילה. למרות הגישה הזו, הגוברת בעולם המדעי, חשוב להזכיר (גם לטובת בריאותנו הנפשית) שהמצב היום טוב בהרבה בהשוואה ללפני שנה: יש חיסונים, והם יפחיתו תמותה ותחלואה ללא ספק; יש גם תרופות ועוד מעט יהיו תרופות חדשות, ולגבי אחת מהן נטען שהיא מפחיתה אשפוזים בלמעלה מ־80% ומונעת תמותה כמעט לגמרי. הקורונה תישאר, זה די בטוח; אך עם הכלים האלה, אפשר לקוות שיהיה אפשר להימנע מקריסת מערכי האשפוז ותמותת יתר המונית. נעבור את האומיקרון קודם.
ארה"ב מוטרדת מנוכחותה של סין בכל פינה בעולם. הקפאת עסקת ה–F35 באמירויות היא רק דוגמה אחת לכך
בסין התושבים מאמינים שהם חיים בדמוקרטיה. למעשה, הם הכי מאמינים בכך – מבין האומות המתועשות. דווקא בדמוקרטיות, מסתבר, כ־40% מהציבור לא חושב שמדינתו היא דמוקרטית. הנתונים שמופיעים כאן ממחישים את הפרדוקס הקבוע של רפובליקות ומדינות ליברליות: אי־שביעות הרצון איננה באג, איננה תקלה – היא פיצ'ר. מאפיין קבוע של מדינות חופשיות.
סין היא ציוויליזציה ענקית ששואפת ל"חיים טובים" בסגנון המערב, וכמובן רואה את עצמה כמי שאמורה לנהל את האזור הפסיפי כולו; להם יש את האטלנטי, ולנו את הפסיפי – זה סנטימנט חזק בבייג'ינג.
בשבוע שעבר כינס נשיא ארה"ב ג'ו ביידן פגישה וירטואלית של כ־110 מנהיגים תחת הכותרת של "פסגה למען הדמוקרטיה", ובה התריע מעליית האוטוריטריות ברחבי העולם. בשנה האחרונה היה דיכוי אלים של הפגנות חופשיות בקובה; התרחשו פוטשים צבאיים במיאנמר ובסודן. ברוסיה ממשיך הדיכוי הרגיל: מנהיג האופוזיציה נבלני – שהורעל ואיכשהו שרד – נמצא בכלא, בעוד הצבא הרוסי בונה את היערכותו הקרבית על גבולות אוקראינה. בבלארוס סירב הדיקטטור לוקשנקו לקבל את תוצאות הבחירות, וכפה על מטוס בטיסה בינלאומית לנחות כדי שיוכל לשים את ידיו על מתנגד משטר. במשך 15 שנים, אומר מכון המחקר Freedom House, הדמוקרטיה בעולם נמצאת בנסיגה. למעשה, ההישג הגדול של סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, היותם של רוב האנשים תחת משטר דמוקרטי, מצוי כעת בסכנה חמורה. הרוח השתנתה, ויותר ויותר בני אדם חווים דיכוי, היעדר חירות ושיבה אל משטרים ללא חופש ביטוי או יכולת להחליף את השלטון.
אך מבין כל התופעות האלה, מה שמטריד את האמריקאים יותר מכל הם הסינים. סין היא מעצמת-העל היחידה האפשרית לבד מארה"ב; רוסיה של פוטין, למרות כוחה הצבאי, היא מעצמה חלולה. לארה"ב יש נטייה למצוא נמסיס, כמעט תמיד במזרח. הסינים בקוריאה, תיאוריית הדומינו במזרח אסיה ובפרט ווייטנאם, הסובייטים בברית־המועצות, סדאם, אפילו היפנים בשנות ה־80, כולם נחשדו ביריבות אידיאולוגית עם ארה"ב ורצון להשתלט או להכריע אותה. רק שסין החדשה, המתעצמת, מהווה אתגר אמיתי יותר מכל האחרים ב־70 השנים האחרונות. היא ציוויליזציה, היא ענקית וגדולה יותר במספר תושביה מאמריקה. לא ארה"ב, אמריקה כולה. היא דוחה את הדוֹֹֹגמה הסוציאליסטית ושואפת למעשה ל"חיים טובים" בסגנון המערב. והיא כמובן רואה את עצמה כמי שאמורה לנהל את האזור הפסיפי כולו; להם יש את האטלנטי, ולנו את הפסיפי – זה סנטימנט חזק בבייג'ינג, בירתה הישנה־חדשה של האימפריה. בנוסף לכל אלה, וכפי שאפשר לראות בנתונים בטור זה, סין הולכת ומתחזקת צבאית ביחס למערכת הביטחון האמריקאית – אם מפחיתים את ההוצאה המיותרת, ההרסנית, על המלחמות הכושלות באפגניסטן ובעיראק.
זהו הרקע לוועידת הדמוקרטיה של ביידן, גם אם האמריקאים יתקשו להודות בכך. המשטרים המזרח-אירופיים או האפריקאיים שאינם דמוקרטיים לא מהווים תחרות רצינית להגמוניה האמריקאית. סין מהווה תחרות כזו, ועוד איך. אנשים מתעשרים בה, ערים נבנות, מדינות מחזרות אחריה. הדוגמה האחרונה היא כמובן הפיצוץ בין איחוד האמירויות ובין ארה"ב סביב עסקת ה־F35 המפורסמת, זו שעמיתי נחום ברנע חשף את הקשר שלה להסכמי אברהם. בשבוע שעבר פורסם ספרו של ברק רביד, "השלום של טראמפ", ובו סקופים לרוב; הוא עוסק גם ברקע של עסקת המטוסים הזו. שגריר האמירויות בוושינגטון, יוסוף אל־עוטייבה, מצוטט בספרו של רביד כאומר שבמשך שנים העסקה נמנעה על אף שמדינתו מטיסה F16 בני 20 שנה, והטיעון האמריקאי היה שימור יתרונה האיכותי של ישראל. "עכשיו אנחנו חברים של ישראל", אמרו להם האמירותים, "זו לא בעיה יותר".
אז מתברר שיש עוד בעיות. השבוע הודיעו האמירותים כי הם "משעים" את השיחות עם האמריקאים סביב רכישת המטוסים, בשווי 23 מיליארדי דולרים. הרקע, בפשטות, הוא שממשל ביידן עשה בדיוק מה שהוא עושה בישראל: הסתער על הנושא של החשיפה המקומית לסין, ובפרט טכנולוגיית ה־5G של הענקית הסינית וואווי, שאיחוד האמירויות עושה בה שימוש. וושינגטון רצתה להגביל באורח חריף את היכולת של האמירותים להכניס שינויים כלשהם או לגעת במערכות האמריקאיות על המטוסים, מחשש לדליפת הטכנולוגיה לידי סין. ההגבלות האלה מוכרות מאוד לישראל, אך ממשל ביידן חשדן הרבה יותר כלפי איחוד האמירויות משלוש סיבות מרכזיות. הראשונה היא שהעסקה הזו נולדה בעידן ממשל טראמפ, ולכן מבחינתם נגועה בחטא. השנייה היא שאם הוא ימכור את המטוסים והטכנולוגיה תזלוג לסין, הממשל יואשם מיידית בכך ויספוג אש פוליטית יוצאת דופן. השלישית היא שבאמת החדירה הסינית באזור המפרץ מסיבית, וזה מטריד מבחינה עניינית את מערכת הביטחון האמריקאית.
לאור מצב המשק האמריקאי ומספר מקומות העבודה שעשרות המיליארדים של המפרץ מבטיחים לתעשיית המטוסים בארה"ב, סביר להניח שהסוגיה הזו תיפתר. אבל מה שמבצבץ מתחתיה חשוב ונרחב יותר: האמריקאים התחילו לומר לעולם לבחור צד. או אנחנו, או הסינים. אי-אפשר גם וגם. בישראל חווים זאת בעוצמה כבר שנים רבות; היא צפויה להתגבר.
ציטוט
"חבורת נוכלים וצבועים שמעבירים חוקים כדי לסתום פיות והופכים אותנו לצפון-קוריאה"
(ח"כ שלמה קרעי, ערוץ הכנסת, שומר על מתינות ואורך רוח)
