הם עמדו שם, מול הלהבות, עם כיפות וציציות, והתפללו. הטרוריסטים היהודים פורעי חווארה. קריאות ''אללה אכבר'' היו לקריאת הקרב של טרוריסטים פלסטינים זה מכבר. הגיע הזמן להגדיר את היחס לקיצוניות הדתית שבעטיה הופך הסכסוך הלאומי בין שני עמים על אותה ארץ לבלתי פתיר ומסכן את החיים המשותפים גם בארץ פנימה.
משה, הסבא-רבא שלי שעל שמו אני קרוי, היה יהודי דתי. סבי יעקב היה חסיד. הוריי, ניצולי השואה, ניהלו אורח חיים חילוני. אני אתאיסט גמור המממש את הפן הלאומי של יהדותו כבן לעם היהודי (לפי מסורת בית אבא אני צאצא לבני שבט לוי), כמי שחי במולדת העם, מדבר ויוצר בשפתו, מעבד את אדמתה ומגן עליה. אני רואה בדת היהודית חלק מהמורשת שלי, כמגלמת את תולדות עמי, את יצירותיו הגדולות, את אמונתם ומנהגיהם של אבותיי. בני רגב הוא רב, מוסמך רבנות ישראלית. חותניי היו מסורתיים ומחותניי הם דתיים. יש לי חברים חובשי כיפה, בהם מתנחלים. עבור רובם, להבנתי, יותר משהיא אמונה תמימה - הדת היא גירסא דינקותא, נאמנות למורשת בית סבא, טקסים משפחתיים אהובים, מועדון חברתי ותחום עניין אינטלקטואלי.
מכלול המסרים הדתי אינו אחיד: יש דתיים שסבורים שהדת היא הדרך לשלום (הרב מנחם פרומן ז"ל למשל). אך יש מי שכתבי הקודש, ודברי האלוהים הרשומים בהם, מצווים עליהם - בתפיסתם - ציוויים שמנוגדים לחלוטין להכרתי ולערכי, ולדעתי מובילים לאסון לאומי, ערכי וקיומי. מהקיצונים החושבים ומאמינים כך, ברצוני להיפרד. לשים בינינו גדר. ההשתייכות הלאומית המשותפת ואמונת אבותינו לא יכולות להוות מכנה משותף כאשר הקיצוניות שלהם מאיימת על אורח חיי החילוני והליברלי ומובילה למלחמה בין העמים. בעיניי, הם באים מאותה קנאות נבערת ומובילים לאותה קטסטרופה כמו המוסלמים הקיצוניים.
והדבר לא הכרחי. במקורן, רוב הדתות היו ניסיון לענות על השאלות הגדולות שהטרידו את בני האדם: כיצד נוצר העולם? כיצד יש לחיות? מה יהיה אחרי המוות? ואכן, ברובן יש סיפור בריאה, הנחיות לחיים, והובטחו למאמיניהן חיים אחרי המוות. במיתולוגיות שונות הונפשו כוחות הטבע והתגלמו באלים רבים. הרעיון של אל אחד התגלגל לאיטו, ובמסגרת התפתחותו בעמנו גבר אחד האלים (יהוה) על האחרים ואופיין בהמשך כיחיד, הבורא, וגם כאל לאומי שבחר בעם ישראל, נתן לו את תורתו, הבטיח לו את ארצו ומציב בפניו דרישות שונות. למן המאה הראשונה התגבשה והתפשטה הנצרות, ובמאה השביעית הופיע האסלאם – שתיהן מבוססות על תפיסות האל היהודיות, אך החליפו את נביאיו ואת עמו.
לאדם – עד לתקופה המודרנית – לא היו תשובות חליפיות. היום יש. לפי הפרדיגמות המדעיות המרכזיות בנות זמננו, היקום נוצר בעקבות אירוע פיזיקו-כימי, החיים נוצרו בעקבות אירוע ביו-כימי ותופעות החיים הינן תוצאה של מורכבות התא. בעלי החיים התפתחו בעקבות אבולוציה אקראית והמוות הוא תוצאה של תכנות מוקדם או כשל בתא ובאורגניזם. בתיאוריות המדעיות אין מקום לאל כיוצר העולם וכמי שיכול להבטיח לנו חיים אחרי המוות, וגם לא לנפש שנותרת אחרינו. המדע אינו מושלם, אבל השיטה המדעית – שבבסיסה תצפיות, השערות, ניסויים, ובניית תיאוריות שעומדות למבחן עמיתים - עדיפה לאין שיעור משיטה שבמרכזה גילוי שחווה היחיד וכתבים מקודשים שאסור להתווכח איתם, העומדים בבסיס הדתות.
בעיניי, בימינו, לא רציונלי עבור אדם רציונלי לקבל את הנחת קיומו של "אלוהי הדתות". האל שהדתות המונותאיסטיות מתארות אינו קיים. ההנחות הדתיות הן חסרות בסיס, מזיקות ושוללות זו את זו בחמת זעם: שהרי אם האחת צודקת – האחרת טועה, ומאמיניה לא יזכו לחיי העולם הבא.
בראייה גלובלית, הדתות מחד מקנות סדר ונחמה למאמיניהן, ומאידך הן הגורם העיקרי למלחמות בעולם. ברמה האישית, האמונה גורמת לאדם לחיות לפי מצוות דתיות למען העולם הבא שאינו קיים, דהיינו ב"גן עדן של שוטים", במקום לחיות בעולם הזה ועל פי ערכים אנושיים מוסכמים. ברמה הלאומית, ובמקרה שלנו, הדתות יוצרות זיקה לארץ ישראל ודוחות את הקשר של בני דתות אחרות אליה - דבר המוליך למלחמות על השליטה בה.
בקרבנו ובקרב הפלסטינים יש אוכלוסייה חילונית ודתית-מתונה שהביעה נכונות לפשרות, כפי שהתגלה למשל בהסכמי אוסלו בין ממשלת רבין לאש"ף בראשות יאסר ערפאת. אך בשני העמים יש קיצונים דתיים שמנעו זאת: תנועת חמאס, כשלוחה של האחים המוסלמים, מתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל ב"אדמת ההקדש המוסלמי", והימין הקיצוני-דתי אצלנו תובע את סיפוח יהודה ושומרון (מדינה פלסטינית בשטחים אכן מהווה סכנה ביטחונית שצריך לפתור. אך סיפוח שלושה מיליון פלסטינים יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד מוקצה).
ההיאחזות של הקיצונים מכאן בהבטחה האלוהית לאברהם (או במקום קבורתו ובמקומות שם חנה ארון הברית), ושל הקיצונים משם ברכיבתו של מוחמד לירושלים (שאינה מוזכרת בשמה בקוראן) ועלייתו השמיימה - אסור שתקבל גיבוי מהמחנות הרציונליים ומהפלגים הדתיים המתונים בשני הצדדים.
הפחתה בכוחם של הקיצונים בשני הצדדים אינה נראית באופק. שיחות ומאמרים לא יהפכו אותם לרציונליים. חשוב להגדיר את המחנות ולקרוא לילד בשמו: כל מי שמסכן את ארצי על ערכיה הליברליים אינו בן שיח אלא אויב המאיים על חיי ועל אורחות חיי ומונע את פתרון הקונפליקט. אם נצליח לגדר ולדחוק את האויב הזה ולגבש שיח עם השותפים הרציונלים הנכונים לפשרה אצלנו ובצד הפלסטיני – נוכל להתקדם להסדר ולשקט המיוחל.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר. לשעבר בכיר מוסד ומנהל התיכון למדעים ולאמנויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il